"חיפשנו מקום שיהיה בית"

כל הורה יודע שבבוא היום יעזוב גם הגוזל שלו את הקן הבטוח, החם, המגן, ויפרוש כנפיים אל מקום אחר. אבל כאשר הגוזל האהוב הוא קצת אחר משאר הציפורים ולא כל כך ברור לאן הוא יעוף, הדאגה ממלאת את הלב עוד הרבה יותר. לנחום וסוניה פוריה הייתה משאלה אחת הרבה שנים: למצוא מקום עבור בתם, סימה, מקום שיהיה בית. סימה היא השלישית מילדיהם, וכאשר הם מדברים עליה אפשר לראות את האהבה הגדולה זוהרת להם בעיניים. סימה נולדה לפני 59 שנים ואובחנה עם שיתוק מוחין (CP). סוניה הייתה מסיעה אותה בילדותה לבית ספר מרוחק מהרצליה והתנדבה לאסוף איתה ברכב ילדים אחרים מהעיר. כאשר גדלה סימה, החלו נחום וסוניה לחפש עבורה מקום שבו תגדל ולא תהיה תלויה בהם.
אך מסתבר שמציאת מקום הולם, ועוד בהרצליה, היא משימה קשה עד בלתי אפשרית. "למעלה מעשרים שנה חיפשנו מקום שנוכל לסמוך עליו", הם אומרים. התקווה הבסיסית שלהם כהורים, לראות את בתם מאושרת במקום הדואג לצרכיה, נראתה כפנטזיה לא מציאותית.
ואז קרה הנס. באחד מערבי הבחירות של יעל גרמן לראשות העיר, פגשה אותה סוניה. "שאלתי אותה מה היא עושה למען אנשים עם צרכים מיוחדים, והיא לקחה את המספר שלי והבטיחה לחזור אליי", משחזרת סוניה. "לא האמנתי שהיא באמת תעשה את זה". אבל גרמן חזרה אליה ובפיה בשורה: יש לה שטח עבור הוסטל! זה היה שטח באזור יוקרתי בהרצליה, כזה שהם רק יכלו לחלום עליו. ארגון אקי"ם, שאת סניפו בהרצליה ניהלה סוניה במשך תקופה, נרתם לפעולה ובנה הוסטל חדש, הרצלייני ושמו "השחר". סימה וחבריה עברו לגור בו. "כל הזמן חיפשנו מקום לא מוסדי, מקום שיהיה בית", אומרת סוניה, "ההוסטל הוא ממש כזה". זהו בית מטופח ויפה, עם צוות מסור והמון אהבה. במהלך השבוע סימה שוהה שם ובסופי השבוע היא לא מוותרת על הביקור הקבוע אצל ההורים בדיור מוגן. "כולם אוהבים אותה פה ובשישי היא רוקדת עם כולם", הם אומרים בגאווה.
ההוסטל מתקיים כבר עשרים שנה, הודות לסיוע של אק"ים, משרד הרווחה ועיריית הרצליה, ומהווה בית אמיתי לדייריו. סוניה מציינת שבעירייה הדלת תמיד פתוחה לצרכיהם של הדיירים. כדי לשאת בעלויות הגבוהות של ההוסטל ולהעניק לדיירים את הטוב ביותר היא גם מגייסת עבורו תרומות מהקהילה שלה בפרו, שם נולדה ב-1934 וגרה עד 1957 אז נישאה לנחום, ויחד עלו לישראל. כנראה שכאשר אדם פועל בשליחות אמיתית, אי אפשר לסרב לו. זה סוחף את כולנו להירתם לסייע לו במשימתו. כיום הזוג פוריה נהנה משלושת ילדים, חמשת נכדיהם ושני ניניהם. הסיפור של משפחת פוריה הוא סיפור על אהבה גדולה שלא יודעת פשרות, אהבה שמפירותיה לא נהנית רק סימה עצמה אלא גם אנשים אחרים בעלי מוגבלויות. זהו סיפור על אנשים שעשו כל מאמץ כדי להקים קן חדש לגוזל שלהם, ולא ויתרו מעולם, גם כשכל הדלתות היו נעולות. וזה גם סיפור על עיר, עיר שיכולה להיות גאה באנשיה ובערכים שלהם.