"הרצלייני במלוא מובן המילה"

ההיסטוריה מאוד חשובה בעיני ישראל הירש. הוא חי את העבר בדיוק כמו שהוא חי את ההווה: מדקדק בפרטים, כל מילה וכל ניואנס חשובים. הוא נולד ב־1930 בטימישוארה שברומניה לבלנקה הירש ולפיליפ ויידברג. שנות חייו הראשונות לא היו קלות. אימו היתה מאושפזת לתקופות ארוכות בבית חולים, וישראל הקטן נדד לעיר סאטמר בעקבות עבודתו של אביו שהיה עיתונאי, ושם התגורר מ־1933 עד לשנת 1935. בתקופה ההיא האנטישמיות כבר הרימה את ראשה המכוער גם ברומניה, ואביו הורעל ומת. בעקבות כך הוא חזר לגור עם אימו בטימישוארה. לאימו הייתה מכולת, אך בגלל הנאצים היא נאלצה לסגור אותה והיא הייתה עוברת מדלת לדלת למכור את הסחורה שנשארה לה כדי להתפרנס. כמה שנים לאחר מכן הם עברו לדירה אחרת, "זו היתה דירה קטנה של מטבח וחדר אחד. אבל הייתי מאושר מאוד כי הייתי עם אמא", הוא מספר ועיניו מאירות. "השכנים שגרו דלת לידנו, משפחת ארק, היו ממוצא גרמני והם אירחו חיילים וקצינים גרמנים שהיו בדרכם לחזית הרוסית. אנחנו רעדנו מפחד בבית הקטן שלנו אבל הם לא עשו לנו שום דבר".
חיינו בשלווה יחסית עד 1944, אז התחילו שמועות על רצח של יהודים ולכן ברחנו מהבית ומצאנו מסתור באורווה. כשחזרנו הביתה, ב־23 באוגוסט מצאנו אותו פרוץ וריק. האנטישמים הרומנים זרקו את כל החפצים שלנו לרחוב. אז גם נודע לנו על התוכניות וההתארגנות של הצבא הנאצי להשתלטות על העיר והחלטנו שמסוכן להישאר". ישראל הצטרף להתארגנות של צעירים אותה הוביל מנהיג ציוני ששכר עבורם בית למרגלות ההרים בכפר שנקרא בואוצרי, כדי להסתתר שם "עד שהרוסים כבשו את העיר ואז חזרנו הביתה. כשנגמרה המלחמה גילינו שמכל משפחתה של אמי שהתגוררו בהלמאו – הורים ו־11 אחים ואחיות – נשארו בחיים רק אח אחד ושתי אחיות שניצלו ממחנות הריכוז השונים. החבר הכי טוב שלי, ויזל איצו, נרצח כשנסע לסבא שלו שהתגורר בסיגט, והמורה שלי יוסף שוורץ טבע למוות כשאוניית המעפילים 'מפקורה' שבה ניסה להמלט מרומניה הוטבעה על ידי הגרמנים באוגוסט 1944".
בתום המלחמה ישראל רצה לעלות לישראל. "הרומנים אסרו על החברות בתנועה הציונית והעמידו חסמים בפני כל מי שרצה לעלות. רק בשנת 1949 נפתחה הרשמה לעלייה וחיכינו לקבלת האישור. קיבלנו אותו 11 שנים אחר כך, והיינו צריכים לעזוב בתוך שבועיים", הוא מציין. "נולדתי פעמיים: פעם אחת בשנת 1930 ופעם שניה בשנת 1961 כשירדתי מהאונייה אנוטריה בנמל חיפה".
עמידר שיכנה אותם בשיכון דרום בהרצליה וזמן קצר לאחר מכן התחתן. ברבות השנים הם עברו דירה, "בתוך הרצליה כמובן. אני קשור לעיר שקיבלה אותי כעולה חדש ומעולם לא חשבתי לעזוב אותה. פה אני ואשתי, מרים אהובת ליבי שנפטרה לאחרונה, בנינו את חיינו המשותפים, וכאן נולדה בתנו היחידה אורנה. אני הרצלייני במלוא מובן המילה".
אחרי מלחמת ששת הימים, התקבל לעבוד כחרט בתעשייה הצבאית ולאחר זמן מה עבר ממחלקת ייצור למשרד הטכני. "בזמן מלחמת יום הכיפורים, מנהל המחלקה שלי סיפר לי שבזכות חלקים שיצרתי הצליחו ליירט מטוסי אויב. הרגשתי גאווה גדולה", הוא מספר. "בתמיכת אשתי פתחתי בית מלאכה קטן לעיבוד שבבי שהיה ממוקם מול בית הספר אורט בנתניה. בעקבות קשרים טובים שנוצרו ביני לבין צוות המורים בבית הספר, בשלב מסוים ביקשו ממני ללמד חרטות במחלקת המכניקה. וכך במשך תקופה לימדתי בבית הספר חלק מהיום וניהלתי את בית המלאכה שלי בחלק השני של היום. ברבות הימים סגרתי את בית המלאכה והפכתי למורה מן המניין במשרה מלאה, עד שפרשתי לגמלאות״. ישראל איש צנוע, ורק תעודות ההוקרה הרבות התלויות בחדר העבודה שבביתו מספרות על תרומתו הרבה לחברה. גם כיום הוא מתנדב ב׳יד שרה׳ פעמיים שבוע. וכן, הוא עדיין נוהג. "מה אני זקן?" הוא שואל אותי בחיוך, "אני רק בן 92".