"האמונה ביושר ובהגינות היא הכוח לא להתפשר"

יעקב נולד ב-8 לדצמבר 1952 ברבאט שבמרוקו, לדבורה ולמיכאל דבילה. המשפחה עלתה לארץ ישראל כשהיה בן שש. סבתו כבר התגוררה בבית שאן, ולמרות האפשרות להתמקם בנתניה, אמו, דבורה, סירבה, והם השתכנו לתקופה קצרה אצל הסבתא. כשרצו לעבור לנתניה, כבר לא היה אפשר לחזור לאפשרות הזאת, ובלית ברירה עברו לבית של קרוב משפחה ביפו המעורבת. אחרי מסלול של שנה ויותר הגיעו, חסרי כל, לשיכון דרום בהרצליה. הייתה זו תקופת קליטה לא קלה, שהשפיעה על יעקב בהמשך חייו.
ברחוב הגאון מוילנה זוכר יעקב דרכים של חול, שלושה בניינים עם גגות רעפים, את המאפייה של איתמר, ובעיקר פרדסים ומטעי בננות סמוכים, ובלילות החשוכים את יללות השועלים. הבית היה ריק מציוד, שכן המכולות שהיו בדרכן מרבאט לארץ נעלמו, ואיתן הלכו לאיבוד חלקים משמעותיים מילדותו. האירועים האלה, לצד השתלבות חברתית קשה ומקפחת משהו, חלחלו לנפשו. "נשבעתי שלא אתן להם להשפיע על מסלול חיי בבגרותי", הוא אומר. לפני כשלוש שנים ביקרו יעקב ומשפחתו ברבאט, בבית ילדותו, ילדות שלא נמחקה מהזיכרון והשפיעה באופן דרמטי על חייו הבוגרים. ביקור מפתיע של רחל ינאית בן צבי, רעיית נשיא המדינה יצחק בן צבי, בביתם בהרצליה הסדיר לאביו משרה בבנק הפועלים בתל אביב, אך הפנקס הכחול שנשא הקשה עליו להישאר שם.
יעקב החל את לימודיו בבית הספר "לב טוב", שהיה אז בבנייה, אך בשל מיעוט תלמידים הועברו הוא וחבריו לבית הספר "בן צבי" בנווה ישראל, ושם סיים את לימודיו היסודיים. את לימודי התיכון עשה ב"אמי"ת כפר בתיה", שאליו צעד לבד ברגל כל יום במשך ארבע שנים. "בתיכון קיבלתי כלים", הוא מספר, "שחיזקו את ההרגשה שמה שקרה לי לא צריך שיקרה לאחרים. מפה", אומר יעקב בהתרגשות קלה, "מפה גם בא הרצון שלי לנתינה".
את שירותו הצבאי עשה בנ"מ ובחיל הים. עם שחרורו החל לעבוד כעוזר מחסנאי בקלמזין, מפעל של שק"ם, והתקדם עד לתפקיד משנה למנכ"ל. במפעל נחשף לפעילות ציבורית והיה פעיל בוועד העובדים. בשנת 1973 נישא לפנינה, ועבר לגור בשכונת גן רש"ל, שהייתה אז שכונה צעירה, בה נולדו להם 3 ילדים- דגנית, כפיר ויצחק.
יעקב מספר לי בהתלהבות על הפעילות הציבורית הראשונה שלו, עוד כפעיל שכונתי. "אספתי את כל פנקסי תשלומי הארנונה מהדיירים בשכונה והבאתי אותם לראש העיר דאז, יוסף נבו. הודעתי לו שאם לא ייסלל בשכונה כביש אספלט, עבור הסעות הילדים לבתי הספר ושירותים אחרים, אנחנו נתנתק מהעיר. תוך 48 שעות החלו עבודות תשתית בשכונה", הוא נזכר בגאווה. במסגרת פעילותו בוועד העובדים הכיר את אלי לנדאו, ולצידו עבד, בתפקיד סמנכ"ל העירייה, לאורך כל תקופת כהונתו של לנדאו כראש העיר. במשך שתי קדנציות היה שותף לפרויקטים רבים וחשובים, כמו בניית אצטדיון הכדורגל, המטווח האולימפי והמרינה, וגם הקמת עמותת בני הרצליה, שעליה יעקב גאה במיוחד לספר. בלי שום תכנון מוקדם, הגיע אליו למשרד אדם שהציג את עצמו כאיש ספורט, ובפיו רעיון להקים עמותת ספורט עירונית. התנאי של יעקב היה שהמסגרת תמומן במלואה בידי העירייה. וכך היה, ותהליך הקמת עמותת בני הרצליה יצא לדרך. כל כמה דקות מתרגש יעקב מחדש כשהוא מספר על מעורבותו בשנים שבהן עבד ברשות המקומית, מעורבות שתכליתה עזרה ונתינה.
כחוט השני עוברים בסיפורו זיכרונות ילדותו בארץ, והם משתקפים גם ביחסו לאנשים שנקרו בדרכו הציבורית. יעקב, ששימש גם כיו"ר איגוד ערים לשירותי כבאות בהרצליה, ברמת השרון ובכפר שמריהו, מתרגש לספר לי על תמיכתו במי שלימים היה לנציב כבאות והצלה, אייל כספי. כספי, שהיה בנערותו חניך בצופי אש, הגיע לתחנה לאחר שחרורו מצה"ל, ובזכות התעקשותו של יעקב התקבל לעבודה בתחנת הכיבוי. וכאן שוב מזכיר לי יעקב את הערך העליון בעיניו: "לא אתן לאחרים שיעברו את שעברתי אני בילדותי ובנעוריי".
עם סיום עבודתו בעירייה פנה יעקב לכיוונים אחרים, אבל העשייה הציבורית נשארה בנפשו. הוא כיהן כמנכ"ל עיריית הוד השרון, ומשם עבר לעסקים פרטיים עם רעייתו פנינה. הם ניהלו את כוח האדם בחניוני אחוזת החוף בתל אביב ובהיכל הספורט מנורה, והוא שימש גם כפרויקטור להולכת דלקים לצבא ארצות הברית, ששהה אז בעיראק, דרך מסוף רבין באילת. בהמשך שימש יעקב כעוזר לראש המועצה של היישוב הערבי זמר. כשצמרמורת על ידיו, הוא מספר לי על פנייה של אם לילד עם צרכים מיוחדים, שנותר ללא מסגרת. מאבקו חסר הפשרות בבירוקרטיה הישראלית הסתיים בהקמת חטיבת ביניים לנערים עם צרכים מיוחדים במגזר הערבי. גם כאן ניכרת הבחירה שלו לראות בשונה שווה, ללא הבדל דת, גזע או מין.
כיום יעקב סבא פעיל ל-9 נכדות ונכדים ועובד כמנהל מתקני הספורט במועצה האזורית חבל מודיעין. והמסר חוזר ומתנגן שוב ושוב: "כלום מתקופת ילדותי לא ישבור אותי. אני אתן את מה שלא קיבלתי, ואפילו פי אלף. והרצליה, זה לא רק בית, זו משפחה ונשמה".