"בזכות מורה אחד השתנו חיי"

בדירתם הצנועה בהרצליה, יושב ניצן עזרא עם רעייתו, יעל. רוח קלילה נושבת ואני נשאב אל סיפור חייו המרתק. "נולדתי בשביעי באדר בשנת 1927 בשכונת משכנות בירושלים," הוא מספר, "גדלתי במשפחה בת 11 ילדים. הוריי, מאיר ונעמי, עלו לארץ מתימן בשנת 1925 בעליה עצמאית, והגיעו לירושלים – משאת נפשם של יהודים רבים באותה תקופה".
החיים באותה תקופה היו לא פשוטים בכלל, הפרנסה הייתה קשה והוריו חיפשו דרך להתקיים. "אבי עליו השלום היה שוחט, וחכם גדול בתורה – אוצר בלום של ידע בהלכה ובדת שהקפיד מאוד על חינוך ילדיו ועל קריאה והגייה נכונה של הכתוב – עובדה שתשנה מאוד את חיי בעתיד", הוא מספר בערגה. כאשר הוצע לאביו לעבור למושבה הרצליה ולשמש שם שוחט, הוא חשב שזו הזדמנות טובה, וביחד עם משפחת אחיו שהיה מוהל, עברו למושבה הצעירה. המשפחה חיה בצנעה תוך הסתפקות במועט ושמירה על ערכי המשפחה והיהדות. "אני הייתי ילד שובב, פרחח, בקושי סיימתי את לימודיי בבית הספר העממי הרצליה של המנהל לב־טוב. סבלתי מחוסר ביטחון והייתי נחבא אל הכלים. השינוי התרחש בכיתה ד': המורה שלי לתורה, מאיר שלנג, שמע אותי קורא והתרגש מאוד ונתן לי להיות הקריין של בית הספר. זה חיזק לי את הביטחון העצמי והייתי מאוד גאה בעצמי".
עם סיום לימודיו הצטרף לתנועת "הנוער העובד" וכיוון להצטרף להכשרות של הפלמ"ח. "פנינו למזכיר התנועה הארצי, שמעון פרס, בבקשה להקים גרעין גיוס לפלמ"ח", מספר לי ניצן. "בעזרתו של פרס נקלטנו בקיבוץ נען שם התחלנו את ההכשרה, עבדנו ועשינו אימונים ומסעות. לאחר גיבוש הקבוצה, עבר הגרעין לקיבוץ תל יוסף, שם פגשנו בפעם הראשונה צנחנים בריטים. במסגרת ההכשרה היינו לומדים על נשק והשגנו מקלע מסוג ברן. כדי ללמוד עליו ללא ידיעת הבריטים היינו שמים שומר על ראש מגדל המים, שיתצפת וייתן סימן להסליק את הנשק אם יבחין בניידת של הבריטים מתקרבת. בדרך כלל בחרו בי להיות הצופה – הצטיינתי בתפקיד זה״, מספר לי ניצן בחיוך. ״בשנת 1946 עברנו לדרום והקמנו את קיבוץ משמר הנגב. שם, במקביל לעבודת ההקמה, עסקנו בביטחון שוטף ולקחנו חלק בהגנה על היישוב והאזור כולו.
במלחמת השחרור השתתף ניצן בהגנה על השיירות שעולות לירושלים. "אני זוכר שהתנכלות של הערבים לשיירות הייתה עזה והתעצמה עוד יותר לאחר הריגתו של עבד אל־קאדר חוסייני, מה שגרם להם לרצות לנקום את מותו".
במשך שנים רבות עבד ניצן כנהג בחברת אגד ושימש אף כמנהל סניף אגד הרצליה. כיום הוא מתגורר בהרצליה עם אשתו יעל. בנו בכורו נפטר לפני כשנה, ושני בניו הנוספים נוהגים לבקר אותו בביתו. "מצבי הרפואי גרם לי לשכוח קצת ממה שעבר עלי בחיי, ממרומי גילי אני יכול לומר שרבים ממעשיי שלובים בהיסטוריה הביטחונית של מדינת ישראל".
לפני שאנחנו נפרדים אומר לי ניצן, "אני חושב שיש לנו נוער מצוין, נוער ערכי שמוכן להתנדב ולתת כתף בכל פעם שנקרא לדגל. אני מאושר ממה שאני רואה היום, ומאוד אופטימי כי זו הגישה שלי לחיים, והמסר שלי לבני הנוער – תמשיכו להצטיין ולהוביל קדימה את החברה הישראלית להישגים ומצוינות".