"בהרצליה כולם הכירו את כולם"

מרים נולדה בשנת 1939 בעיר ארפוד במרוקו, שם חיה עם הוריה ועם ארבעת אחיה. אבא שלה נהג להתנדב בקהילה היהודית וכשהייתה בת עשר, מיד אחרי סעודת הפסח, הלך לסייע באחת הפעילויות בתום החג. ערבי מכפר קרוב שראה אותו ואת חבורת היהודים דרס אותם, הוא נחבל קשות בראשו וזמן קצר לאחר מכן נפטר. מרים נשארה יחד עם אמה ואחיה, תוך שאמה דואגת לפרנסת הבית. באמצעות מכונת התפירה שהייתה באמתחתה, הם תפרו בגדים, שמלות ואביזרים, לשכנים בקהילה וגם לערבים בכפרים הסמוכים. היא התחנכה בבית ספר יהודי, שם למדה תלמוד תורה וצרפתית, ובגיל 16 התחתנה עם אליהו. כשהייתה בת 21 עלו השניים לישראל עם שלושה ילדים והתמקמו בקריית שמונה. "תמיד ידעתי שאעלה לארץ. חיכינו לארץ ישראל, ממש כמו בהגדה".
עם מעט הכסף שהגיעו איתו ממרוקו, קנו צריף קטן בהרצליה ועברו בהמשך לשיכון. בינתיים המשפחה התרחבה והם הפכו לזוג עם 11 ילדים. "החיים בהרצליה היו קהילתיים, כולם הכירו זה את זה ומארג האנשים שנוצר הביא לאווירה מיוחדת ומשפחתית", היא מספרת. בעלה עבד בתעשייה הצבאית מבוקר עד לילה ועל מרים היה לטפל בכל ענייני הבית.
לצד גידול אחד עשר ילדיה, נתנה מעצמה מרים לכל מי שהיה זקוק: ילדים שנזקקו לטיפול ולקחה אותם תחת חסותה, אימהות שסייעה להן בבישול למשפחה, טיפול באנשים חולים, תרומות לגני ילדים, סיפוק ארוחות למי שידם אינה משגת, בישול לחיילים, ליווי של אנשים, סיוע מול עובדת סוציאלית והכול ללא כל תמורה. ההתנדבות שזורה בדרך חייה ובמי שהיא מאז ומעולם. "היא מעולם לא חשבה על עצמה, רק על אחרים", מספר אחד מילדיה. "לכל אחד היכולת לתת, לא משנה מה,״ אומרת מרים, ״גם אם זה אומר לישון פחות כדי שהכריכים של הילדים יהיו מוכנים על הבוקר, כל אחד עם מה שאוהב. אלוהים נתן לי את האפשרות להגיש תמיד עזרה למי שבצרה ובאמת הילדים שלי הם המלאכים שלי שממשיכים בדרכי. הם חונכו להיות מלאי נתינה ובדרך הזו ממשיכים ללכת ואני מודה על זה מאוד". מרים, שהתנדבותה ונגיעתה המשמעותית באנשים סייעו לרבים בסביבתה הקרובה והרחוקה, קיבלה על כך בעבר גם את "אות הנשיא המדינה למתנדב" בטקס מיוחד שהתקיים במשכן נשיא המדינה.
לדור הצעיר היא מבקשת להעביר מסר: "הדבר הכי חשוב זה לתת ולראות את האחר. לתת גם לאנשים מבוגרים ממך, גם לשונים ממך וגם לבני גילך. אין מקום לחרם על אף אחד, חשוב לקבל את כולם ולעזור".
נדמה שהדברים האלה – רוח ההתנדבות של אביה לצד האימהות חסרת הפשרות שראתה מאמה – ליוו את מרים מילדות לכל חייה והיו הערכים על פיהם פעלה בצניעות ורוחב לב. הנתינה הייתה נר לרגליה וגם כעת כשכבר בגרה, ממשיכה ללמד אותנו להסתכל בעיניו של האחר ולהושיט לו יד.