נצר למייסדי השכונה

משה הוא בנם הבכור של ישראל לבית מילמן וחיה לבית רוזנברג. שניהם ממשפחות מסורתיות אשר נמנו עם הקהילה היהודית והתנועה הציונית, חברי תנועת גורדוניה, ושלטו בשפה העברית.
משה נולד בשנת 1931 בעיירה יידיניץ, מחוז בסרביה ברומניה דאז, מולדובה היום. בן שנתיים וחצי עלה ארצה למושבה חדרה, אשר בה קיוו הוריו להתבסס כלכלית וחברתית. הם היו חדורי מוטיבציה לעבוד קשה. ההורים שכרו מגורים בצריף ולפרנסתם השוטפת עבדו בעבודות מזדמנות. משה נקלט במעון לילדי עובדים של ההסתדרות בחדרה. כאן גם הכיר לראשונה את גניה (גאולה) שברבות השנים הייתה לאשתו ואם בנותיו.
משפחת מילמן הצטרפה לקבוצת 40 המשפחות שהקימו את שכונת נווה חיים בחדרה. כעבור מספר שנים משפחת גרינברג, שכללה את ההורים צביה ואריה, ושני ילדיהם טוביה וגניה, הצטרפה אף היא לשכונה.
בתקופה זו הוקמה קבוצה קואופרטיבית בשכונה לחפירת חול וזיפזיף משפת הים והספקה לבנייה בחדרה והסביבה. ישראל מילמן היה ממייסדי הקואופרטיב, חיה עבדה בפרדסים במיון ואריזת הפרי.
החיים בשכונה התנהלו במתכונת דומה למושב שיתופי שבו מוסדות חברתיים וחיי תרבות. פעילים מאוד, לרבות ערבי הצגה של תיאטרונים מהעיר, וחגיגת ערבי חג מסורתיים.
אביו ידע שמרחק הליכה של 4 ק"מ מהשכונה לבית הספר גדול עבור ילד בן שש. הוא הצליח לרכוש אתון, ומשה שיתף ילדים נוספים מהשכונה ברכיבה לבית הספר על גבה. עם השנים גדל מספר הילדים בשכונה, הוקמו גן ילדים ובית ספר, תנועת נוער וספרייה. למשפחת מילמן הצטרף הבן יאיר. ולמשפחת גרינברג הצטרפו אמנון וחובב.
במקביל ללימודיו בתיכון היה משה חבר בהגנה, פעיל במשימות ביטחון בשכונה ובתנועת השומר הצעיר. במלחמת העצמאות שירת בחיל הקשר בחטיבת הנגב והשתתף בכיבוש אילת. בהמשך לחם במלחמות ישראל, עד שחרורו משירות מילואים פעיל באמצע שנות השבעים.
משה הצטיין בלימודיו וזכה במלגות על הישגיו. הוא התקבל ללימודים בתיכון מקצועי במגמת מכונאות בתל אביב, ושכר חדר בצריף ליד בית הספר. בתחילת כל שבוע ביום ראשון בבקר נסע לתל-אביב, וחזר הביתה לשבת. גם כאן הצטיין והחליט על המשך לימודים בטכניון.. מכיוון שתעודת הגמר לא הספיקה לתנאי הקבלה לטכניון, היה צורך להשלים תעודת בגרות ריאלית וללמוד שנתיים נוספות בתיכון חדרה. המעברים ממסגרת חינוכית אחת לשנייה, תנאי הקבלה המחמירים, הצורך בהשלמות ידע, וחומר לא מוכר היוו אתגר לא קטן עבור משה, אך הוא התגבר על כל המכשולים וההישגים היו מפתיעים.
באותה תקופה התחזק הקשר עם גניה, שגרה ברחוב הסמוך. חתונתם הצנועה של הזוג הראשון שגדל והתאהב בשכונה התקיימה ב־1953 במבנה "גן השחר" (סמוך לגן עזריאל כיום), בהשתתפות תושבי השכונה כולם, שגם סייעו בהכנות ובתקרובת, והשמחה הייתה רבה.
עם סיום לימודיו בטכניון, כשהוא כבר נשוי ואב לבת, השתלב בתפקידי ניהול במפעלי תעשייה בחדרה. שנים רבות עבד ב"מפעלי נייר", במסגריית "פריש-גולדברג", פרק זמן בפוליטיקה המוניציפלית כסגן ראש עיריית חדרה מטעם "נאמני חדרה", ובהמשך כמנהל מפעל "נילית" במגדל העמק. בעבודתו הגדיל ראש, יזם וביצע פרויקטים גדולים וחדשניים ששיפרו את תהליכי הייצור וקידמו את המפעלים.
בכל תקופת פעילותו המשפחה כולה היתה משענת איתנה. משה אינו מוותר ואינו מרים ידיים גם כשהמשימה נראית בלתי אפשרית. תמיד נלהב ללמוד, להעשיר את ידיעותיו, להרחיב אופקיו ואת "ארגז הכלים" המקצועי והאישי שלו ולהשתפר. הוא מקרין אופטימיות ומאמין נלהב בכוחם של היגיון והתמדה להביא את הפתרון הרצוי.
גאולה היתה מורה ומחנכת, תחילה בשכונת נווה חיים ואחר כך בבית ספר אחד העם בחדרה. היא הקימה את להקת ריקודי העם של שכונת נווה חיים בשנות החמישים וזכתה עימה בפרסים בתחרויות שונות. לאחר פרישתה מהוראה הקימה את הלשכה המשפטית של ויצו בחדרה ותמכה בנשים מוכות ועגונות, ובמקביל הקימה חוג ציור שבו היתה פעילה כל השנים עד יומה האחרון.
משה מקרין גם היום בגיל 92 חיוניות בלתי רגילה. אב לשלוש בנות מצליחות, סב לנכדים ולנינים, מאורגן, מסודר, מנהל בתבונה את שגרת חייו וביתו, למרבה הצער ללא גאולה, שנפטרה בשנת 2021. פניה, טביעת ידה האומנותית ויצירותיה האסתטיות ניבטים מכל עבר על קירות ביתם המטופח בחדרה.
המפגש עם משה ממחיש ומדגיש את החוסן הנפשי ואת עוצמת הרוח של המייסדים אשר ביחד, בחברותא, בצניעות וחדורי מטרה, יצרו יש מאין ופלסו עבורנו את נתיבות החיים בארץ. הוא נזכר באהבה בכל אותן שנים, מרוצה ממה שעשה ויצר בחייו, ומתרפק בנוסטלגיה על השנים המאושרות של ילדות, התבגרות, והקמת משפחה בשכונה.