הגינה של רבקה

״הוריי עלו לארץ ב־1935. אימי הייתה כבר בהריון איתי, ואני נולדתי בנובמבר אותה שנה״, מספרת רבקה בן ישראל. חצר ביתה צבעונית ופרחונית, ומפוזרים בה כלים חקלאיים שונים שהצמחייה מכסה ומגלה לסירוגין, שרידים מהמשק של הוריה.

הוריה עלו מפולין עם קבוצת ׳גורדוניה׳. ״לאבי היה חזון, להיות חקלאי בישראל. הם עלו במצב כלכלי טוב, קנו בית והתחילו עם רפת ובה שלוש פרות. הייתה לי ילדות מקסימה. היה נהוג שילדים עוזרים בבית, ואני הייתי נותנת אוכל לפרות ועוזרת לנקות את הרפת. בהמלטות הליליות היינו מושכים את העובר בחבל. אלה היו חוויות משמעותיות. מאוד אהבתי את העבודה במשק״.

על הילדות בתקופת המנדט היא מספרת: ״אהבנו את הסקוטים. בחגים הם היו לובשים את החצאית וניגנו בחמת חלילים וזה היה מקסים. לא אהבנו את הכלניות – ככה קראו לחיילים הבריטים שהיו כמו משטרה צבאית, כי היה להם כובע ברט אדום. באותה תקופה האצ״ל וההגנה היו מחביאים נשק. ההורים שלי היו בהגנה. ברפת של אבא שלי הייתה חבית ענקית שהוא החזיק בה תערובת לחיות. יום אחד פתחתי את החבית הזו וראיתי רובים, ונבהלתי נורא. שתקתי, סגרתי אותה וברחתי. באותה תקופה הייתה עלייה בלתי לגאלית. היו מורידים כאן בחוף את העולים, בלילה, מביאים אותם הביתה ומיד מחליפים להם בגדים. הבריטים היו באים לחפש, ואז הפעמונים היו מצלצלים והתריעו שצריך להיות בכוננות.

״אחר כך בשנות החמישים בא הצנע,״ היא ממשיכה, ״התשלום שלי לשכר דירה בחיפה היה עוף מרוט ותבנית ביצים״. רבקה למדה עיצוב אופנה בחיפה, ובשנת 1954 נישאה לאריה, בחיר ליבה. הוא היה קצין במחנה שמונים, ניצול שואה, היחיד ששרד ממשפחתו. ״את אחיו רצחו הפולנים, האחות והאימא נרצחו באושוויץ. הוא הלך איתם לאושוויץ כשהיה בן שלוש עשרה, שרד במשך שלוש וחצי שנים והשתחרר בצעדת המוות על ידי האמריקאים״. אחרי המלחמה התגייס אריה להגנה, שינה את שמו מצ׳ולקובסקי לבן ישראל, והשתתף בקורס הראשון של ההגנה בגרמניה. בהפוגה השנייה של מלחמת השחרור הגיע לארץ, ללא ניירות, ומיד התגייס לצבא. הוא שירת במשך 32 שנים, השתחרר בדרגת סגן אלוף והיה מנהל בית האבות בחדרה עוד עשרים שנים. בשנת 2020 נפטר בשיבה טובה.

״אריה היה המפקד של החבר׳ה שלי מהשכונה. הכרנו בחגיגות אחד במאי בקולנוע בחדרה, כשמסביב דגלים אדומים ואופניים מקושטים. התחתנו ועברנו לגור קרוב להוריי. נולדו לנו ארבע בנות, 11 נכדים ו־16 נינים״. לצד גידול הילדים התנדבה רבקה במלאכת יד בארגון אמהות עובדות (היום נעמת) ובאקים. בהמשך הייתה מורה למלאכה בחינוך המיוחד במשך עשרים שנה.

בגינה שרבקה מטפחת בידיה שלה, היא נזכרת בילדות בנווה חיים וחיוך מדבק עולה בפניה. באופטימיות שכה אופיינית לה היא עוטפת את הסיפורים במסר פשוט: ״תרכיבו את המשקפיים עם העדשות הוורודות. תמיד יש זמנים קשים, עברנו אותם ונעבור גם עכשיו״.