שאול ורקל
ארבעה דורות בנווה חיים
כתיבה: אלינור בר יהודה
צילום: קאריס לנדסמן, תלמידתו של תומר שפרן במגמת צילום, תיכון נעמת חדרה
שאול ורקל נולד בנווה חיים בשנת 1946. אימו עלתה ארצה בשנת 1935 והייתה סנדלרית בקיבוץ גשר. אביו עלה ב־1933 ועבד בסולל בונה בחדרה. בארץ הכירו, ואחרי שנישאו עלו ליישוב נווה חיים, להקים בית בהתאם לחזון החלוצי.
״אבא בנה את הבית בידיו״, מספר שאול. ״אימא הייתה עקרת בית ועבדה בחקלאות. היא הייתה מעורבת מאוד בשכונה ופעילה בציבור, התנדבה בוועד למען החייל, בהלל יפה, הייתה מתרימה לאקים, אילן ועוד״.
על החיים בשכונה הוא מספר: ״בשנים הראשונות, עוד לפני שנולדתי, לא היו כבישים, כשהיו צריכים לעלות העירה עלו בעגלה שנסעה על החול ששלט סביב. בילדותי הייתה לנו עיזה בחצר, שאימא שלי הייתה חולבת, והיו לנו שפנים שגידלנו. בשלג של שנות החמישים אני ואחותי בנינו איש שלג בחצר״. בזמן מלחמת העולם השנייה משפחות ההורים הושמדו, למעט סבתו של שאול ודודתו, שעלו ארצה ב־1948. ״סבתי חיה איתנו בבית עד סוף חייה. ככה למדתי יידיש, ובזכותה גם אבא בנה חדר נוסף בבית, שלימים ירשתי אני״.
״ילדותנו סבבה סביב גן עזריאל, שהוקם לזכרו של טוראי עזריאל פסטמן, שנפל במלחמת העצמאות״, הוא ממשיך לספר. ״הכול מסביב היה שטחים חקלאיים. היה לנו שכן בשם כפרי שגידל בוטנים ונתן לנו לאסוף אותם להנאתנו. מסביבנו היו מקשות אבטיחים שבלי עין הרע היינו הולכים וקוטפים. במרכז רעים היה בית הספר שלנו עד כיתה ד. מכיתה ה עברנו לבית הספר ארלוזורוב בחדרה. כדי להגיע אליו היו לנו כמה אפשרויות: ללכת ברגל, לנסוע באופניים או באוטובוס. באוטובוס היינו רבים הילדים מי יעמוד בכניסה וינקב את הכרטיסיות״. עד היום חבריו מכיתה א שומרים על קשר קרוב, נפגשים ויוצאים לטיולים יחד.
שאול למד בתיכון הטכני עמל במגמת אגרומכניקה. בהמשך התגייס לחיל חימוש, עבר קורס מכונאות טנקים בהצטיינות ונשאר בהדרכה. במשך 35 שנים עבד בחברת שרון-פוראטוס באשדוד, העוסקת בכימיקלים בתעשיית המזון. הוא התחיל בתור עובד פשוט והגיע לצמרת, לתפקיד מנכ״ל החברה במשך עשור. היום הוא גמלאי ונותן ייעוץ מקצועי בתחומו.
שאול חבר האגודה השיתופית נווה חיים, ופעיל בוועד האגודה עד היום. בעבר היה פעיל בהפועל חדרה ובמפלגת העבודה, בפעילות מקומית וארצית. הוא אוהב את העיר ואת השכונה שמלווה את כל תחנות חייו, ובה גם הקים בית עם ציפורה ולהם שלוש בנות ותשעה נכדים. שתיים מהבנות גרות עם משפחתן בסמוך. ״זה כיף לא נורמלי שאתה חי עם דור ההמשך שלך. אני לא מוכן להחליף את השכונה. זה תענוג לחיות פה. כל פעם שאני עובר ליד הבית של ההורים זה מזכיר לי אותם״ הוא משתף, ובתו מוסיפה: ״זו גאווה להיות חלק מדור המייסדים של השכונה״.
״הוריי הקימו את ביתם בנווה חיים, בהתאם לחזון החלוצי״