חנות ירקות בחצר הבית

פעם, לא מזמן, וזמן זה הרי עניין יחסי, הדלתות של הבתים בגבעת אולגה היו פתוחות. האנשים היו חולפים על פניהן, מברכים לשלום, נשארים לכוס תה, משאילים לפעמים כוס סוכר או 2 ביצים (ולא באמת מחזירים) וממשיכים בדרכם. והדלתות היו נשארות פתוחות.
ילדים היו הולכים אז למכולת לקנות כיכר לחם אחיד בהקפה, ועד שהיו מגיעים הביתה, חצי כיכר כבר הייתה אכולה. אימהות היו עוצרות בחנות הירקות השכונתית של עדה ומשה סלרס, מניחות את הפירות והירקות על המאזניים עד שהמשקולות התאזנו, חוזרות הביתה ומציפות את השכונה בריחות תבשילים.

כך זה היה פעם בגבעת אולגה, כשעדה ומשה היו מובילים את הירקות והפירות, בעגלה רתומה לחמור, משדות החקלאים המרוחקים עד לפתח החנות, החנות שלהם. במשך 15 שנים, בין 1965 ל-1980, הייתה החנות ממוקמת בחצר ביתם. חנות ירקות שכונתית-משפחתית. וכאופי החנות כך גם אופי השכונה. עדה מספרת ש"תחושת המשפחתיות אפיינה את גבעת אולגה של פעם, ואנשי השכונה שהיו באים לרכוש מאיתנו את גידולי העץ והשדה היו חלק בלתי נפרד ממנה".

המראה של אולגה לא השתנה הרבה. הבתים נשארו ברובם עם אותו מראה שכונתי, ולכל היותר נוספו להם מרפסות במקום אותן דלתות שהיו פתוחות עד לא מזמן.