"הלוואי שכולם יאהבו את ישראל כמוני"

את פאינה שולמן אני פוגשת בדירתה הצנועה, ומיד אני מרגישה בבית. מההתחלה היא קוראת לנו "ילדים שלי". היא מספרת שהתרגשה לקראת הפגישה והכינה לנו עוגה מיוחדת, שאותה אנחנו אוכלים סביב השולחן עם תה חם, מרותקים לסיפוריה.
"הלוואי שכולם יאהבו את ישראל כמוני. אני כל כך אוהבת את המדינה הזאת. אני לא יודעת מה היה קורה לי אילו הייתי נשארת שם". כשהיא אומרת "שם" כוונתה לברית המועצות לפני התפרקותה.
היא נולדה ב-5 בינואר 1930 בפולוצק, בלרוס והייתה חלק ממשפחה גדולה שכללה אח וארבע אחיות. כשפרצה מלחמת העולם השנייה היא הייתה בת 11. בשל קרבתה של בלרוס לפולין נגרם לבלרוס נזק רב. פאינה זוכרת את הפחד מההפצצות ואת הפינוי ההמוני של התושבים. אביה, שלא פונה, הוא שבישר למשפחה שביתם נפגע מטיל ואין לאן לחזור. הם יצאו למסע בן חודשיים דרך גבול פולין לאוראל – דרך של 400 קילומטרים בתוואי מסוכן וברעב כבד, כשהצבא הנאצי מאחוריהם. הם חוו הפצצות רבות לאורך הדרך, אך נדדו ברגל והצליחו להגיע לווליקי לוק, עיר ליד סנט פטרסבורג. שם עלו לרכבת שהביאה אותם לאוראל. אחיה גויס לצבא האדום ולא שב מהמלחמה.
לפני תחילת המלחמה נרשמה פאינה ללימודי שירה. המלחמה דחתה את הגשמת החלום, אבל האהבה לשירה לא כבתה מעולם. כך, בגיל 87, היא החלה לשיר. בישראל היא משתדלת לשיר כל שבוע וכבר הופיעה בפני קהל. את הכוח שבתוכה אפשר לשמוע בקולה העדין כשהיא מאחלת לבני הדור הצעיר שיוקירו את המקום ואת הזמן שבהם אנחנו נמצאים.