קשרי המשפחה של לאה הסורגת

לאה רוט נולדה בהונגריה בשנת 1927, בשם ארז'יבת הולצר, אחת מתוך חמישה ילדים. היא הייתה בת 17 כאשר הגיעה מלחמת העולם השנייה אל הונגריה. אחותה הקטנה, רוזה, לכדה את עינו של מנגלה, והוא הורה לה להצטרף אליו. אימן, שלא יכלה להיפרד מילדתה הקטנה, ביקשה ללכת יחד איתה. זה היה הסוף שלהן. הן לא חזרו משם מעולם. גם אביה של לאה נרצח במלחמה.
לאה ואחותה נשלחו למחנה כפייה. בזכות הנטייה האמנותית יוצאת הדופן שלהן, הן הופנו למתפרה, בה נתפרו בגדיהם של בני החברה הגרמנית הגבוהה. מבין הבדים שהיו להן, הן הצליחו להגניב פיסה של בד שעליה חרטו את הסיפור הנורא של אושוויץ: סיפורם של דרגשים לא אנושיים, סדר יום אכזרי, פרוסת לחם שחולקה לכל כך הרבה ריבועים. זהו אחד הציורים המצמררים ביותר בתולדות האמנות. ציור שמתעד את הזוועה שעברה על שתי נערות צעירות מהונגריה, ושל רבות אחרות שסיפורן מעולם לא סופר. הציור מוצג עד היום ב"יד ושם". על האופטימיות שמרה בכל מחיר. לאהה ואחותה שיננו לעצמן בנחישות שהן יצאו מכאן. הן ימשיכו לחיות. הן לא יוותרו. והן ניצלו. גם במהלך המלחמה, במחנה הריכוז, הייתה לאה עסוקה בנתינה: היא סייעה וטיפלה באנשים מבוגרים, באכילה ובמקלחת, צרכים שהיו כה הכרחיים בתנאים ההם.
ב-27 לינואר, יום הולדתה של לאה, הגיע גם יום השחרור. היא זוכרת כיצד הלכה וראתה מולה מישהי רזה מאוד וקירחת. לקחו לה מספר רגעים להבין שזוהי השתקפותה. בתום המלחמה שהתה לאה במחנה מעבר בגרמניה, שם הכירה את בעלה, דוב רוט, יליד הונגריה גם הוא, ששירת בצבא האדום ונלחם בגרמנים. הם התחתנו ולאה ילדה את בנה הבכור. משם עלו לארץ לחדרה לשיכון, ובמהרה עברו לשכונת בית אליעזר. בארץ עסקה לאה בריפוי בעיסוק. מאז ומתמיד הייתה לה כימיה עם אנשים מבוגרים והיא סייעה לקשישים בבית האבות "שוהם", שם מונתה לאחראית תעסוקה. בהמשך למדה באוניברסיטה גרונטולוגיה. במקביל, פתחה חנות צמר בשכונה ולימדה את התושבות לסרוג. כולן הכירו אותה בשם "לאה הסורגת". עד היום, יש לציין, היא סורגת לנכדים ולנינים בגדים מסבתא.
כיום יש ללאה משפחה חמה ועוטפת בת חמש דורות. את ערך הנתינה הנחילה גם לילדיה. בתה שולי היא אמנית העוסקת בחיבורים עם יוצאי אתיופיה. ונכדתה, מירב יוגב, היא ד"ר למדעי המוח ומרצה, ואיתן היא מתגוררת עד היום בשכונה. "סבתא היא הגורם המלכד במשפחה, כולם קשורים אליה", אומרת מירב. לא לחינם הם מתגוררים בבית אליעזר. עבורם זה המקום בו גדלו, הבית של סבתא. בית שנבנה בחום ליבה של אישה נחושה, שראתה את המוות בעיניים ולא נתנה לו לחדור לנפשה. היא כאן עד היום, ונוקמת בהיטלר את הנקמה הפרטית והיפהפייה שלה: היא חיה. בכל ליבה. בתוך המשפחה שלה.