פנינה בכר

פרחים בצידי השביל

1.png

כתיבה: מוריה סטופל

צילום: מוריה סטופל

גינה צבעונית ומזמינה מקבלת את פני, עת אני מגיעה לביתה של פנינה בכר בשכונת אליעזר בחדרה. בצידי שביל הכניסה גדלים פרחים צבעוניים, שניכר כי זכו לשגרת טיפול מוקפדת. הגינה המקיפה את הבית כמו רומזת בלחישה על שתיים מהתכונות האופייניות לאישה שמחכה לי מאחורי הדלת: מסירות ויצירתיות.
פנינה עלתה עם הוריה מפולין בשנת 1948, והיא רק בת ארבע. ב-1956 הגיעו לשכונת בית אליעזר, ומאז היא שם. הארץ ההיא, מוכת המלחמה, אומנם מטושטשת בזיכרונה, אך ניכרת בזיכרונם של הוריה. הם לא הרבו לדבר על המלחמה ההיא ופנינה חששה לשאול פן תעורר זיכרונות שנדמה היה כי נקברו עמוק פנימה. כתוצאה מהמלחמה, פנינה לא זכתה למשפחה מורחבת גדולה כילדה, אך טיפחה קשר קרוב עם מספר בני דודים. ילדיה ונכדיה זוכים היום להיות חלק מהמשפחה המורחבת, השמחה והאוהבת, לה ייחלה פנינה. היא מספרת לי על האומנותיות שיירשה מאמה ועליה מעידים קירות ביתה המעוטרים בציורים ורקמות שיצרה. היצירתיות הזו שימשה את פנינה בהתנדבותה במוזיאון בחדרה, שם תיקנה רקמות ישנות וחידשה פרטי אומנות עתיקים שהתבלו. את אביה היא מאפיינת במשפט שנהג לומר: "לו יהיה מיליון, ולי – כמה שאני צריך". היכולת של אביה לראות את הטוב במה שיש ניכרת גם בפנינה. היא מרבה בדברי שבח על הקהילה, על הורי תלמידיה ועל בעלה, אלדד, אותו היא מכנה "יד ימיני".
את דרכה כמחנכת התחילה פנינה בצבא, כשהייתה מורה-חיילת במושב דישון בגליל העליון. מתוקף תפקידה מצאה עצמה פנינה, כחיילת צעירה, מנהלת את בית הספר במושב יחד עם כ־5 מורות חיילות נוספות. היא יזמה פעילויות חברתיות כמו ימי ספורט וקטיף, וזכתה לשיתוף פעולה מלא מהקהילה. משם עברה ללמד בגבעת אולגה למשך שמונה שנים עד שהגיעה הצעה לעבור לשכונת בית אליעזר בחדרה, השכונה שבה גדלה. כשלושים שנה עבדה כמורה בשכונת בית אליעזר וכרכזת חברתית, וכך היא זכורה לרבים מתושביה הוותיקים. גם היא זוכרת אותם עד היום. עם חלקם שמרה על קשר ואף זכתה לחנך את ילדיהם. פנינה אומנם לא זוקפת דבר לזכות עצמה, אך מכתבי תלמידיה, אותם אספה לאורך השנים מעידים על החותם שהשאירה בהם. בכתב יד ילדותי מודים לה על שקידמה אותם ולימדה אותם מהם חכמה, ליטוף ואהבה. חלק מתלמידיה אף זכו לקבל את מזכרות הילדות הללו ביום חתונתם. היום, אף שהיא פנסיונרית כבר מספר שנים, מדיבורה נדמה כי היא עדיין חושבת ופועלת כמחנכת הדואגת ללא הרף לתלמידים שתחת חסותה, ממש כפי שהיא דואגת לפרחים שבגינתה.

״במכתבים ששמרה מודים לה תלמידיה על שלימדה אותם מהי אהבה״

פנינה בכר

מוריה סטופל

כותב

בוגרת לימודי צילום בבית הספר לצילום גליץ, סטודנטית לתקשורת ולמזרח תיכון.
כשהייתי בבית ספר יסודי גיליתי את אהבתי למצלמה. לאורך השנים קראתי, חקרתי ולאט לאט גם שדרגתי את הציוד שעמד לרשותי. לכבוד יום הולדתי ה־20 הוריי רשמו אותי לקורס צילום, שם גיליתי את הקסם של צילומי הרחוב והפורטרטים. הבנתי שמה שאני אוהבת בצילום הוא האפשרות לספר סיפור באמצעות תמונה. איבדתי עניין בתמונות מבוימות והתחלתי לחפש תמונות שתספרנה סיפורים.
לאוטוגרפרס נחשפתי במקרה, בזכות מייל שהתגלגל אלי דרך האוניברסיטה. קיבלתי הזדמנות מושלמת לספר סיפורים בעזרת מצלמה, כמו שאני אוהבת, ובמקביל להביא לקדמת הבמה את סיפוריהם של דור המייסדים, שהם רובם ככולם בעלי ערך חינוכי, לאומי והיסטורי.

מוריה סטופל

צלם

בוגרת לימודי צילום בבית הספר לצילום גליץ, סטודנטית לתקשורת ולמזרח תיכון.
כשהייתי בבית ספר יסודי גיליתי את אהבתי למצלמה. לאורך השנים קראתי, חקרתי ולאט לאט גם שדרגתי את הציוד שעמד לרשותי. לכבוד יום הולדתי ה־20 הוריי רשמו אותי לקורס צילום, שם גיליתי את הקסם של צילומי הרחוב והפורטרטים. הבנתי שמה שאני אוהבת בצילום הוא האפשרות לספר סיפור באמצעות תמונה. איבדתי עניין בתמונות מבוימות והתחלתי לחפש תמונות שתספרנה סיפורים.
לאוטוגרפרס נחשפתי במקרה, בזכות מייל שהתגלגל אלי דרך האוניברסיטה. קיבלתי הזדמנות מושלמת לספר סיפורים בעזרת מצלמה, כמו שאני אוהבת, ובמקביל להביא לקדמת הבמה את סיפוריהם של דור המייסדים, שהם רובם ככולם בעלי ערך חינוכי, לאומי והיסטורי.

 
Gold logo.png