כולנו בני אדם

ניסים חממי היה בן שלוש כשהתחיל לשנן פסוקים בשפת הקודש. ״בדרך ל׳חדר׳ היינו צריכים לחצות נהר,״ נזכר ניסים, ״אם ירד הרבה גשם אי אפשר היה לחצות את הנהר, אז לפעמים נשארנו לישון שם עד שיעבור זעם״. קשה לדמיין היום שגרת חיים של ילד בן שלוש שיוצא בכל בוקר לצעידה אל החדר המרוחק כארבעה קילומטרים מן הכפר הקטן בתימן שבו הוא חי עם משפחתו. אולם, עבור ניסים הייתה זו שיגרה שבה מצא פשטות ושמחת חיים.
ניסים נולד בשנת 1943, ועלה לארץ ב-1949: ״עליתי עם משפחתי ממחנה חאשד. כדי להגיע לחאשד היינו צריכים לחצות את המדינה ולעבור בין השבטים השונים, ובעוברנו בין שבט לשבט גבו מאיתנו דמי מעבר. כשהגענו למחנה חאשד הכניסו אותנו לאוהלים משותפים, חמש שש משפחות ביחד, עד הטיסה לישראל. כשנחתנו בישראל הרבה השתטחו על הארץ ונישקו את אדמת הקודש. קיבלו אותנו עם ממתקים, שוקולד וזיתים שחורים, אוכל שלא היה מוכר לנו. עד כדי כך לא הכרנו שחשבנו שהזיתים זה גללי עיזים, ולא העזנו להכניס אותם לפה״.
ניסים ומשפחתו עברו למחנה עולים בראש העין, ומשם למושב גאולי תימן. ״בתים לא היו שם, רק פחונים עלובים״, הוא מספר, ״בקיץ היה חם מאוד, בחורף קור אימים, אבל קיבלנו זאת באהבה כי הגענו לארץ הקודש.. כל בוקר היינו הולכים כשני קילומטרים כדי להגיע לבית הספר, בקיץ הלוהט ובחורף הגשום. את שיעורי הבית עשיתי לאור עששית בשעות הלילה, כי ביום היו מטלות קיומיות – לחפש עשבים, לקצור עם מגל, להביא אוכל לעיזים. אמרתי לעצמי שעליי למצוא מסגרת חינוכית אחרת. נרשמתי והתקבלתי לקיבוץ בית קמא, ושם פרחתי הן בלימודים והן מבחינה חברתית״.
ב־1961 התגייס ניסים לחטיבת הצנחנים ושירת כצנחן עד שנפצע באחת הצניחות. בעקבות הפציעה שירת כנהג במבצעים עד לשחרורו. לאחר השחרור התגייס למשטרת ישראל ושירת שם 26 שנים, עד לפרישתו. ״במסגרת תפקידי ביקרתי בבתים עם בעיות בתוך המשפחה, עם אלימות, עסקתי בנוער שוליים. כשנתקלתי בעבריין, מעולם לא התייחסתי אליו כך כי אני מאמין שכולנו בני אדם״. גם בתום שירותו המשיך בנתינה למען המדינה, והיום מתנדב ניסים ביד שרה, ואף מתנדב בפרויקט שנקרא ״לוקחים אחריות״ במסגרתו הוא הרים מיזם חברתי למניעת אלימות בקרב בני הנוער. ״אנחנו מרצים בבתי ספר והמסר של ההרצאות – די לאלימות. בואו נלמד להתפשר, לסלוח, לחשוב לעומק ולא לפעול באימפולסיביות״.
את אשתו, יונה, הכיר ניסים לילה אחד בקיוסק ליד המושב. היא חיפשה טרמפ הביתה, ובעל הקיוסק נידב למשימה את ניסים ואת הווספה שלו. הייתה זו אהבה ממבט ראשון וגורלם נקשר זה בזו. חודשיים אחר כך השניים נישאו בחצר הבית, ״באולמי דונם״, כפי שיונה קוראת לזה. לשכונת בית אליעזר הגיעו השניים בשנת 1970, וגם שחייהם לא היו קלים, והם היו צריכים להילחם על כל פיסת טוב שהשיגו בדרך, היום הם הגיעו לנחלה והם מבלים את הימים בשמחה ובשלווה. ״אנחנו 56 שנה ביחד, עם הרמוניה ועם אהבה. יש לנו ארבעה ילדים נהדרים, אחת עשרה נכדים, ארבעה נינים, והם עבורנו אושר ושמחת חיים״.