השכונה היתה כמו מושב

לאה פריטל אומנם לא נולדה בארץ אבל כל זיכרונות הילדות שלה הם מחדרה. "נולדתי ב- 1 באפריל 1943 בבודפשט בירת הונגריה בזמן השואה. בגיל 5 כבר עליתי ארצה לחדרה", נזכרת לאה וממשיכה: "כעולים במעברת אגרובנק (איזור הרכבת של היום) היינו שם תקופה קצרה ולאחר מכן הורי מצאו חדר במרכז העיר חדרה. אבי היה נגר טוב והוא מיד מצא עבודה בחדרה בחנות רהיטים ואימי עבדה בקטיף תפוזים".
כך התפרנסה המשפחה ולאה הקטנה החלה ללמוד בכיתה א' בבית הספר 'בית החינוך' (כיום ארלוזורוב). גם את התיכון המשיכה לאה ללמוד בחדרה.
לאחר נישואיה לעפר, רכש הזוג הצעיר דירה בשכונת בית אליעזר, אליה עברו בשנת 1962. השכונה שהוקמה כשכונת פועלים וכללה בתים עם חצרות גדולות הכוללות משק עזר הרגישה עבור לאה "כמו מושב", כדבריה: "פעם לא היו גדרות בין החצרות. הכל היה חופשי, כי לא היו הרבה מכוניות והילדים הסתובבו חופשי בין הבתים והלכו לבד לבית הספר. אפשר להגיד שהרבה מזה עדיין נשאר, בזכות הירוק והטבע שסביבנו שהולך ונעלם, אבל זה עדיין לא כמו פעם".
לאה עבדה בבנק הפועלים, תחילה כמזכירה ולאחר מכן כאחראית שיווק ואחראית קשרי לקוחות ובנקאות פרטית. קשרי האנוש שלה באו לידי ביטוי גם בפעילותה בשכונה, בה בנתה את חייה וחיי משפחתה: "הכרתי את בעלי גם בחדרה, הוא היה אחד מוותיקי העיר. התחתנו בשנת 1961 ושנה לאחר מכן קנינו דירת חדר. שלוש שנים לאחר מכן עברנו לדירה אחרת עם 2 חדרים ולאט לאט הרחבנו את הדירה שאני גרה בה עד עכשיו. החיים היו צנועים ופשוטים, והיינו שמחים בבית ובמשפחה שבנינו יחד. זכינו לבן שגם גר בחדרה, ובת שגרה בכרמיאל. זכינו גם ל-8 נכדים ו-4 נינים".
עפר, בעלה, נפטר אחרי 56 שנות נישואין ועוד שנתיים של חברות אך הגעגוע אליו נשאר בעיקר בבית ובשכונה בה בנו את חייהם המשותפים. לאה עדיין קשורה לשכונה קשר עז. "אני אוהבת את השקט שיש כאן, השלווה והשכנים. אמנם דברים השתנו, אך עדיין הקהילתיות פה נשארה. זה הבסיס שלי, ומכאן אני מגיעה בקלות לכל מקום בארץ, מבקרת את נכדיי ואת ניניי, ותמיד חוזרת הנה, לפיסת גן העדן הקטנה שלנו".