צ'רבינסקי ברוניסלבה (אלה)

הניסים של אלה

1.png

כתיבה: אילן ליזרוביץ

צילום: איתי ליפשיץ

ברוניסלבה (אלה) צ'רבינסקי, ילידת 1938, ראתה את המוות בעיניה פעמים רבות במשך החיים: "נולדתי בעיר אופה, ליד הרי אורל, באזור סיביר שברוסיה. אבי, כאיש צבא, גויס למלחמה נגד הגרמנים ובזכות זה שהיה בצבא סידרו לנו מעבורת ודרכה ניסינו לברוח. הגרמנים התחילו להפציץ אותנו ואני כילדה קטנה מאוד נבהלתי והתחלתי לבכות. כולם באוניה צעקו לאמא לזרוק אותי למים ׳כדי שהטייס הגרמני לא ישמע את הילדה היהודייה בוכה ויטביע את כולנו׳. אמא לא התרגשה וניסתה להרגיע אותי. אחר כך היא החזיקה אותי וסתמה לי את הפה בעזרת בד וחשבה לעצמה – עדיף שהיא תמות כאן על הידיים שלי מאשר שנטבע בנהר. במפתיע אף רקטה לא פגעה במעבורת שלנו, וכולם שרדו", נזכרת אלה.
אבל זאת לא הייתה הפעם היחידה בה ניצלו חייה:" כשהגענו לסטלינגרד התחילו הפצצות כבדות. אישה נוצרייה נתנה לנו לגור בביתה הקטן, ליד הבית היה טנק סובייטי פגום, ואני שיחקתי לידו וראיתי מטוס עובר מעליי, כנראה מטוס גרמני. הטייס התחיל להפציץ את הכפר. אחד הרסיסים פגע לי בצד השמאלי של הראש, והתמלאתי בדם. אימא התחננה לעזרה בפני חיילים שהיו בסביבה, אחד החיילים טיפל בפצע אבל לא חשב שאשרוד. למרות האבחנה שלו, הוא היה מאוד נדיב והשאיר לאימא יוד וקצת צמר גפן״.
לא חלף זמן רב וחייה של אלה ניצלו בפעם השלישית, אבל לא האחרונה: "שוב היו הפצצות וכולם ברחו מהבית ושכחו לקחת אותי, אני נשארתי לישון במיטה. אחותה של אמי נזכרה שאני בבית ורצה לקחת אותי. שניות ספורות לאחר מכן רקטה נכנסה דרך החלון ופגעה בדיוק במקום שבו עמדה המיטה שלי".
גם בישראל המשיך המזל הטוב לרדוף את אלה: "בשנים 1992–1993 היו בחדרה שני פיגועי טרור. אני עבדתי אז כמטפלת אצל אישה מבוגרת. יום אחד ישבנו על ספסל בחוץ שהיה לידו פח, התיישב לידנו בחור והתחיל לעשן. המטופלת שלי ביקשה שיעבור מקום והוא ענה שאם לא טוב לנו אנחנו יכולות לעבור מקום. קמנו מיד והלכנו. כמה שניות אחרי זה שמענו פיצוץ אדיר והרגשנו גל הדף חזק, מסתבר שבפח שלידו התיישבנו היה חומר נפץ. כעבור פחות משנה, שוב ישבנו אני והמטופלת שלי על ספסל, ליד הספרייה העירונית. בשלב מסוים נכנסו לספרייה, וכמה שניות אחרי זה הגיע אוטובוס ועצר ליד אותו הספסל שעליו ישבנו, והתפוצץ" משחזרת אלה.
את בעלה ואבי ילדיה פגשה אלה לאחר המלחמה, ב־1958 וארבע שנים לאחר מכן התחתנו ונולדה להם בת אחת, אילנה, ושתי נכדות. ״ב־1991 עלינו לארץ עם העלייה הגדולה מברה"מ לשעבר, והגענו ישר לחדרה. אני מאוד אוהבת את העיר ומרגישה בה ממש בבית", אומרת אלה. בכל יום היא מודה על המזל הטוב שלה, שהשאיר אותה בחיים אחרי כל כך הרבה פעמים בהן הייתה בסכנת מוות ממשית. ״איך שרדתי? פשוט להאמין כל הזמן שהכול יהיה בסדר. להאמין, להאמין ולהאמין. לא להפסיק להאמין".

"כולם צעקו לאמא לזרוק אותי למים כדי שהטייס הגרמני לא ישמע את הילדה היהודייה בוכה"

צ'רבינסקי ברוניסלבה (אלה)

אילן ליזרוביץ

כותב

במשך שלושה עשורים היה אילן איש תקשורת: כתב בחדשות ערוץ 2, יועץ תקשורת לשר התחבורה, דובר חברת נת"ע, נתיבי תחבורה עירוניים, האחראית על בניית הרכבת הקלה בגוש דן, וכן כתב ועורך כלכלי בעיתון ישראל היום. לאחר מכן היה אילן מנהל שיווק של חברת ההייטק קומפדיה ומדריך טיולים בחו"ל בחברת השטיח המעופף.
כיום מורה להיסטוריה, אזרחות וחינוך פיננסי, ומחנך בחטיבת ביניים ברמת השרון.

איתי ליפשיץ

צלם

נולדתי בישראל אך בגיל 4 הורי החליטו לחזור לארגנטינה, שם כל משפחתי גרה עד היום. בגיל 19 קיבלתי את ההחלטה לחזור לארץ. לאחר שלמדתי עברית באולפן, ובתום שירות בצבא, טיילתי ברחבי העולם והגעתי למסקנה שצילום הוא התשוקה שלי המאפשרת לי לתאר את נקודת המבט שלי כלפי העולם ולהתחבר בצורה מיוחדת עם הסביבה שלי. קיבלתי את ההחלטה ללמוד צילום במכללת ויצו בחיפה, שם אני סטודנט.

אני שמח מאוד להיות חלק מפרויקט האוטוגרפרס, ואני מוצא בו הזדמנות נהדרת להתקרב ולהתחבר לאנשים בעלי סיפורים מרתקים, שחשוב לזכור ולשתף.

 
Gold logo.png