המכולת של שלמה

בוקר חורפי קיבל את פניי בשכונת בית אליעזר בחדרה. בלב השכונה, מחכה לי שלמה חדד, בפתח המכולת השכונתית אותה הוא מנהל מזה שנים, או במילותיו – עוד מהימים שבהם קראו לזה "צרכנייה". יחד איתי מגיע לקוח צעיר, ובחצי אוזן אני שומעת את השיחה ביניהם. שלמה מביע דאגה מכך שבשעות הבוקר המאוחרות הללו הצעיר עדיין אינו בבית הספר, ומעודד אותו ללכת לצבא. כשהצעיר יוצא, שלמה מקבל את פניי בחיוך נבוך, ומסביר שהוא לא מבין מה כל כך מיוחד בו שדווקא אותו מצלמים, ואני עונה שדווקא צניעותו וחלקו במרקם הייחודי בשכונה, הוא סיפור שיש לספר.
שלמה עלה בשנת 1958 מתוניס יחד עם אחיו הגדול, ציון. השניים שוכנו בדירה קטנה ללא שירותים וללא מקלחת. על אף שהיו עולים חדשים, החליטו לעמוד על שלהם ופנו לעמידר במטרה לקבל שיכון ראוי. למזלם, הבנייה בשכונת בית אליעזר בדיוק הושלמה, והשניים שוכנו שם זה לצד זה, וכך חיו עד לפטירתו של אחיו של שלמה לפני כ־25 שנה. "עד היום אני מרגיש בחיסרונו", הוא מספר.
בתחילה עבד שלמה בקיבוץ גבעת חיים מאוחד בייצור יין, אך עקב תאונה איבד שתיים מאצבעותיו, דבר שמנע את המשך עבודתו במקום. כשאני מצלמת אותו, הוא מגיב באדישות לנוכחות הפציעה בתמונה. לא אכפת לו אם היא תיחשף, היא חלק ממנו.
לאחר התאונה, בשנת 1964 פתח שלמה את המכולת והחל לעבוד בה. "פעם לא היו הסופרים של היום. כולם קנו במכולת, ואת כולם הכרתי בשמם", הוא מספר. לאחר שהתבסס במקום, קיבל הודעה כי עליו לסגור את החנות משום שבמקום מתוכננת הקמת חנות נעליים. שלמה לא אמר נואש, ופנה לאיש שהניע את מהלך הסגירה. הוויכוח הגיע לסיומו רק אחרי שזוגתו של האיש יצאה וראתה את השניים מתווכחים. היא הכריעה לטובתו של שלמה, והמכולת נשארה על תילה, מאז ועד היום.
אני שואלת את שלמה על תקופת הקורונה, ואיך היא השפיעה על הנכנסים למכולת. שלמה מסביר לי בחיוך שהיום נכנסים פחות אנשים, אבל לא בגלל הקורונה, אלא בגלל הסופרים הסמוכים שהוקמו ומושכים אליהם את הקונים. אבל כמות הקונים פחות חשובה לו, הוא מסביר. "אני לא יכול לדמיין את חיי בלי המכולת. לכאן אני מגיע בכל יום, כל היום".
בפנים קורנות שלמה מספר על ילדיו ונכדיו, שמרביתם גרים קרוב אליו, וגם מי שלא – מגיע לבקר בתדירות גבוהה. נכדיו ונכדותיו הם גאוותו. חלקם משרתים ביחידות מובחרות, חלקם לומדים תארים נחשבים. הוא מאושר מכך שאת מה שלא יכל הוא להגשים כשהיה עולה חדש שצריך לדאוג לפרנסתו, מגשימים כיום נכדיו.