בית אליעזר הוא מקום של שקט עבורי

סלאבה מטר נולדה בספטמבר 1939 בעיר סומי בצפון- מזרח אוקראינה. היא גדלה כתינוקת אל תוך ימי המלחמה הקשים וזיכרונותיה נשענים גם על סיפורי אמה אודות הימים בהם נאחזו כולם בתקווה לשרוד.
עם פלישתם של הנאצים לעיר, החלו מתפנים ומגורשים התושבים. סבא וסבתא שלה, שהתעקשו להאמין בטיבם של הגרמנים ועוד לא ידעו את ממדי אי-אנושיותם, נשארו יחד בביתם עד שנרצחו באכזריות. אביה נותר לעבוד בחזית המלחמה ואילו סלאבה נסעה ברכבת יחד עם אמה, שתי האחיות של אמה ועם אחיה הגדול עד לכפר קטן בשם בלגובשינסקוי. הנסיעה ברכבת הייתה קשה מאוד. בעוד אנשים עולים על הרכבת בדחיסות אחיה של סלאבה נפל ממנה. למרות זעזוע המוח שקיבל, חייו ניצלו.
בשנה הראשונה בלגובשינסקוי, הצליחה המשפחה להסתדר עם מה שהיה ברשותם אבל בחלוף השנה הזו, החל רעב כבד מאוד, לא היו מקומות עבודה או דרך להתפרנס ממנה על מנת לחיות באופן ראוי. "היו אלה ימים אפלים וקשים", מתארת סלאבה ונדמה כי מעיניה הכחולות העמוקות, נשקפים זיכרונות צורבים של עוני ורעב אך גם דמותה של אמה עולה משם, ואיתה חוסר האונים הגדול אל מול הרצון לחבק את המשפחה בידיים רזות מכדי לעטוף. אמא שלה, כך סיפרה, אספה תפוחי אדמה קפואים שמצאה והאכילה אותם בהם. שלוש נשים, אימהות, אחיות, שמרו יחד על משפחתן בכוחות מעוררי השראה ומתוך תקווה אמיתית לשוב הביתה.
והם אכן שבו הביתה. בשנת 1944 חזרה המשפחה בחזרה לעיר סומי אל הבית שעזבו. שם מצאו אדם שלא הכירו, שהציג עצמו כפצוע מלחמה והפך את ביתם לביתו. לבם נכמר עליו ועל אף שהתגלה בהמשך כי לא נפצע במלחמה, לא הייתה להם ברירה והם עברו לגור אצל השכנה שלהם תקופה ארוכה מאוד, עד לשיקום האיטי של החיים שהותירו, ובניסיון לחזור למשפחה שהיו בעבר.
כשכבר גדלה, ביקרה סלאבה את דודתה האהובה באודסה, שם גם הכירה את בעלה. הם התחתנו, נולדו להם שני ילדים והיא עבדה כמורה לפיזיקה ומתמטיקה בתיכון. בשנת 1990 עלתה עם המשפחה הקטנה שהקימה לישראל. בארץ השתקעו בשכונת נווה חיים בחדרה ובהמשך עברו לשכונת גני אלון, שם היא חיה מוקפת בנכדיה האהובים. היא כבר שש שנים מבלה במועדון, משתתפת בפעילויות השונות ונהנית שהכול סביבה קרוב ונגיש אך עם זאת מלא בשלווה. "אני אוהבת לצאת מהבית, לצפות בדשא ממול וליהנות מקרני השמש הנעימות של הארץ הזו. בית אליעזר הוא מקום של שקט עבורי."
סלאבה, שגדלה על ברכי השואה ומעיניה הבורקות נשקפים זיכרונות כואבים, מלמדת אותנו מסיפורה על כוחה של המשפחה ועד כמה חשוב לזכור סיפורים כמו אלה ולאחוז חזק בכל היקר לנו.