אמי הצילה את חיי

יותר משמונים שנה חלפו מאז התחבאה אלה סימיס עם משפחתה בחרקוב שבאוקראינה, במהלך מלחמת העולם השנייה. היא הייתה אז ממש ילדה, אבל את מה שקרה שם, אלה בת ה-83 בקרוב (ילידת 1939) לא תשכח לעולם: "הגרמנים פרצו לעיר שלנו וכל היהודים ברחו. אבא גויס לצבא ואנחנו ברחנו עם אמא ברכבת משא של בהמות לסיביר". בצלילות היא משחזרת את האימה שעברה עליה: "בקרון הרכבת היו הרבה אנשים והיה ממש צפוף. לא היה מקום לשבת ולא היה מקום לשכב בלילה. אז כל אמא לקחה את הילד שלה והשכיבה אותו עליה. למעלה, מעל הרכבת שמענו כל הזמן יריות של מטוסים. אז אמא לקחה כרית גדולה מפוך ושמה אותה עלי. פתאום התחילו יריות ממטוס גרמני שטס מעלינו ישר לכיוון שלנו. היריות פגעו בכרית שהגנה עלי ועשו בה חורים. כל הנוצות התפזרו לכל עבר אבל ככה למעשה אמי הצילה את חיי", היא משחזרת. "בסוף הצלחנו להגיע ברכבת הזאת לסיביר שם קיבלנו דירה מהממשלה. היה קר וחשנו רעב. את כל מה שהיה בעיר שלנו – איבדנו". אחרי ארבע שנים היא מספרת חל שינוי במצבם: "בשנת 1945 חזרנו לעיר שלנו. הבתים היו הרוסים ולא היה איפה לגור, ניסינו להתחיל מחדש".
ב-1991 הגיעה אלה סימיס עם משפחתה ארצה במסגרת העלייה הגדולה של יוצאי חבר העמים. בעקבות העלייה הזו נבנה אזור נוסף בשכונת בית אליעזר בחדרה, המכונה כיום "בית אליעזר החדשה". אלה ובעלה התמקמו בבית שניתן להם על ידי הסוכנות וכעבור שנתיים וחצי הם קנו דירה בשכונה, בה הם מתגוררים עד היום. אלה וכל העולים ממש מרגישים בבית בשכונת "בית אלעיזר" בחדרה וכעבור למעלה משלושה עשורים של חיים כאן, הם ממש קשורים אליה: "בשכונה יש מתנ"ס ופעילות פנאי. יש פה מועדון לניצולי שואה. הזמינו אותי לכאן, ועכשיו כמעט שש שנים המועדון עובד, ואנחנו מאד מרוצים. יש לנו חוגים, והרצאות בכל מיני שפות, כדי שכולם יבינו כי יש פה עולים מהרבה מקומות: עברית, אנגלית, רוסית. אנחנו לומדים ומאד שמחים". לאלה מסר לכל תושבי המדינה ולא רק לתושבי שכונת "בית אליעזר" או תושבי חדרה: "ברוך השם אנחנו כאן. זאת הארץ שלנו ואנחנו אוהבים אותה מאוד".