פטפטה טובה אדגואיצ'או

סיפורה המצמרר של פטפטה טובה אדגואיצאו, ילידת 1970 מהכפר עיילה, אתיופיה, מגולל מסע עלייה רצוף סבל, אובדן ותקווה בלתי נלאית. בשנת 1983, כשהייתה בת 13 בלבד, יצאה פטפטה למסע לישראל, מונעת על ידי חלום עמוק: "לקחת את ההורים שלי לארץ ישראל". המסע הרגלי לסודן ארך כמעט חודש, במהלכו צעדה עם בני משפחתה, כולל אחיה והוריה. המראה היה קשה מנשוא: "הרבה אנשים מתו בדרך".
הדרך הייתה רווית סכנות; שודדים תקפו אותם, לקחו מהם רכוש רב, כולל סוסים, חמורים וכל מזונם. במצב נואש זה, נאלצו לאכול "חול שנקרא וולקה בצבע שחור", ופטפטה מספרת בכאב "שתינו פיפי לצערי הרב". הקשיים לא תמו: פטפטה נתפסה ונכלאה באתיופיה. "המרגלים אמרו שיש אנשים חולים, שלחו אותנו להביא להם אוכל ושתיה ואז תפסו אותנו", היא מספרת.
תנאי הכלא היו בלתי אנושיים: "הושפלתי, טלטלו אותי והרביצו לי, דפקו את הגוף בריצפה, התעללו בי קשה". בעקבות המכות הקשות, איבדה את ראייתה. היא מתארת כבילה בשרשראות ועבודת פרך. היא הייתה עדה למקרי מוות רבים בכלא ובמסע כאחד. כל רגע היה קשה, החל מעזיבת הבית, ועד ללידות של שלוש נשים באמצע המסע.
כשהגיעו לסודן, פטפטה מספרת שנישקה את הרצפה, בחושבה שהגיעה לארץ ישראל. בסודן איבדה את אחיה ואת אמה. לבסוף, עלתה לארץ עם אביה ואחיה. כשהייתה במטוס, הרגישה שמחה עצומה, והגיעה לישראל, שם שוב נישקה את הרצפה – הפעם של הארץ המובטחת באמת. סיפורה של פטפטה הוא עדות מרגשת לכוחה של הרוח האנושית להתמודד עם סבל בל יתואר בדרך לחופש ולהגשמת חלום.