מולואלם טגניה ז"ל

ששה טגניה, אלמנתו של מולואלם טגניה ז"ל, מספרת על מסע חייהם המשותף, שהחל בכפר גיינה שבגונדר. עבור מולועלם, שנולד בשנת 1972, חלום העלייה לירושלים היה לא רק מטרה אלא מהות קיומו.
המסע החל עם משפחתו של מולועלם, וכבר במהלכו נאלצו להתמודד עם קשיים איומים. ששה מתארת איך הם נתקלו בשודדים, וסבלו ממחסור במזון שהיה כה קיצוני עד שנאלצו לאכול בוץ כדי לשרוד, ולאחר מכן הסתפקו במעט לחם שקיבלו בסודן.
מולועלם עצמו נתפס במהלך המסע ונכלא לחמש שנים, שם עבר עינויים קשים ואכזריים. הוא סיפר לששה כי הוכו ללא רחם, גברים ונשים כאחד, וכי שרר מחסור חמור באוכל. באחד הרגעים הקשים ביותר, הוא סיפר לה שלא קיבל אוכל במשך שמונה ימים רצופים. למרות הסבל הבלתי נתפס, רוחו לא נשברה. בצעד נועז, הוא חפר בור מתחת לקירות בית הכלא וברח, רק כדי להיתפס שוב באתיופיה ולהישלח לכלא אחר.
בגיל 19, ששה עלתה סוף סוף לישראל, ואחריה עלה מולועלם כשהוא בן 20. ההרגשה כשנחתו בארץ הייתה של שמחה ענקית, והם בירכו על הרגע המיוחל. כשהגיעו, השתכנו במלון בנתניה, ובהמשך קנו בית. סיפורם הוא עדות מופלאה לכוחה של הרוח האנושית, לנחישות ולאמונה בלתי מעורערת, שהובילו אותם מתוך החשכה אל עבר ירושלים.