וודה מנשה

וַו ִדה מנשה נולדה בשנת 1963 בכפר מֶ ְרבָּ ה שבאתיופיה, וגדלה על ברכי האמונה והכמיהה לירושלים. מגיל צעיר, שמעה את הוריו מתפללים לעבר עיר הקודש, והחלום על העלייה בער בעצמותיה. למרות שידעה שהמסע כרוך בסכנות, היא לא ידעה עד כמה יהיה קשה.
בשנת 1984, כשהיתה בת 21, יצאה וודה למסע המפרך יחד עם אחיה וקרובי משפחה. אך כבר ביום הראשון, גורלה שיחק בה. היא ובת אחותה נתפסו על ידי חיילים אתיופים והושלכו לכלא, שם בילו שמונה חודשים של גיהינום.
בכלא, היא עברה חקירות בעיניים מכוסות ועינויים קשים, שכללו שבירת ידיים, רגליים ואף. הנזקים הפיזיים הותירו אותה עם כאבים תמידיים. האוכל היה מועט ביותר – לחמנייה ותה ביום – והחושך ששרר בתא היה אחד הדברים הקשים ביותר שחוותה. אך מעל לכל, כאב לה לראות את בת אחותו סובלת יחד איתה.
בסופו של דבר, היא שוחררה, וודה לא ויתרה על חלומה, ובגיל 27 עלתה לישראל במבצע מיוחד. על המטוס, היא חשה רגשות מעורבים: מצד אחד, שמחה והתרגשות עצומה על הגעתה לירושלים, ומצד שני, עצב וכאב על המחיר הכבד ששילמה בדרך. למרות שהעינויים הותירו אותה צולעת, היא עלתה על האוטובוס בדילוגים של אושר, כשהיא מבינה שחלום חייה התגשם.