דבש וונדמנך

וונדמנך דבש, נולד בשנת 1931 במחוז "ווֹלו" ,ֹבכפר סקוטה אזילה מיכאל שבאתיופיה. הוא היה איש ביטחון במדינה.
בשנת 1990 יצא וונדמנך למסע, אך בניגוד למרבית בני עדתו, הוא לא הלך דרך סודן. המניע העיקרי למסע שלו לא היה אישי, אלא שליחות. אנשי המוסד הישראלי יצרו איתו קשר כשיהודים החלו להגיע מגונדר לאזור שבו הוא גר, הוא התבקש לעזור להם ולדאוג שדבר לא יאונה להם.
סיסאי מנגיסטו יהודי שהשלטונות באתיופיה גזרו עליו למות בגלל היותו יהודי הוא היה שנתיים בכלא הצלחתי לחלץ אותו מהכלא והוא עלה לארץ הוא שיתף פעולה עם זוודו יונה, האחראי על פעילות העלאת יהודי אתיופיה ארצה, שלמד אותו כיצד לחלץ יהודים.
וונדמנך ידע שהוא מסכן את חייו אזרח בשם גנטו טסמה אף הזהיר אותו ואמר לו שעלולות להיות לכך השלכות קשות. אך וונדמנך לא ויתר והחליט להציל אותם, כי ידע שהם זקוקים לעזרתו. הוא ליווה יהודים שהגיעו מהעיר לסטה לג'יבוטי ואחר כך גם ליווה יהודים רבים אל גבול קניה כדי שיעלו לארץ. הוא נתפס והושם בכלא.
הייתה זו הפעם השנייה שבה וונדמנך נכלא. בפעם הראשונה, בשנת 1987, הוא נתפס בפעילות עם יהודים מגונדר, ונכלא לשלושה חודשים בכלא דסה שבמחוז וולו. בפעם השנייה, ב-1990, הוא נכלא לחמישה חודשים בכלא מוֹיָאלֶה, בעקבות פעילותו בגבול אתיופיה-קניה.
וונדמנך עבר עינויים קשים בכלא. הרביצו לו בכל חלקי גופו, דקרו אותו ופתחו את ראשו. הוא הועבר לבית חולים בעיר ניירובי שבקניה כדי לקבל טיפול. הוא היה עד למקרי מוות רבים של אסירים אחרים. אך הרעב הוא זה שנחקק בזיכרונו כדבר הקשה ביותר במסע.
וונדמנך לא צעד עם בני משפחתו, הוא היה לבד. לאחר שברח מפני אנשי הביטחון, כל מה שהיה בביתו נלקח, ואנשי הביטחון האשימו אותו בבגידה. הוא נאלץ לאכול בננות ותירס בכפיות.
כשוונדמנך היה בן 50 הוא עלה לארץ במטוס שהמריא מקניה. הוא לא האמין שזה אמיתי, וחשב שהוא בחלום. הוא היה לבד בטיסה, ללא איש שיחלוק איתו את השמחה. כשהגיע לארץ הוא נלקח מיד לצפת לבדיקות רפואיות.