אספה איוב

אספה איוב, נולד בשנת 1958 בכפר "מדררו", חלם על ירושלים. בשנת 1983, כשהוא בן 27, יצא למסע לישראל דרך סודן, מתוך אמונה עמוקה ומידע שקיבל מיהודים שהצליחו להגיע לפניו. הוא עזב את ביתו עם אשתו ושני ילדיהם הקטנים, בני 5 ו-3. המסע, שאורכו למעלה מ-1,000 קילומטרים, נמשך חודש ימים. בדרך הקשה, אכלו המשפחה ביסקוויטים ושתו מי מלח, ולעיתים אף אוכל מקולקל שגרם להם למחלות קשות ולשלשולים.
אביו של אספה יצא למסע גם הוא, אך נפרד ממנו בדרך. הטרגדיה הגדולה ביותר במסע הייתה מותם של שני ילדיו של אספה ממחלות, יחד עם ילדים רבים נוספים, ביניהם שלושה אחים למחצה של אספה. בשל הטרגדיה, אשתו של אספה סבלה מסיוטים בלתי פוסקים, והוא נשאר בסודן כדי לעזור לאחרים, תוך סיכון עצמי גבוה. הוא נהג להעביר בחשאי קבוצות של יהודים לנקודות מפגש עם נציגי המוסד. באחד מהימים, הוא נתפס על ידי שודדים בזמן שהעביר כ-18 אנשים, שדרשו את הנשים שבקבוצה. הם ברחו, אך השודדים חזרו, מצאו את ביתו, ושרפו אותו.
אספה נכלא באתיופיה למשך שנה, שם עבר התעללות קשה על מנת שימסור מידע על חבריו. הוא סירב, וכתוצאה מכך איבד חלק משמיעתו בשתי אוזניו וסבל מנכות חלקית ברגלו. למרות התנאים הקשים והסבל, הוא לא ויתר על חלומו.
בגיל 28, אספה הגיע סוף סוף לישראל. הוא חש שמחה מעורבת עם כאב, ושנים של טראומות לא הניחו לו. בארץ נולד לו בן בכור, לו הוא קרא "מסרשה", שפירושו "לשכוח", בתקווה שיוכל לשכוח את הקשיים והכאב שחווה בדרך לירושלים. עד היום, אנשים שמזהים אותו ברחוב מודים לו על כל מה שעשה עבורם.