אסמרה סיבו

אסמרה סיבו נולד בשנת 1959 בכפר בלובוה, וגדל עם משפחתו בקהילה יהודית חמה ומלוכדת. מאז שהיה ילד, ספג את סיפורי ירושלים ואת התקווה לחזור אליה, כפי ששמע מהוריו ומזקני הקהילה, שתמיד התפללו לכיוונה. התקווה הזו לא הייתה רק חלום רחוק, אלא מניע חזק ודוחף שעיצב את חייו. בגיל 21 בלבד, בשנת 1980, הוא יצא למסע המסוכן לישראל, כשהחלום הזה מנחה אותו.
המסע הרגלי שלו, שארך כחודש, לא היה פשוט. בניגוד לרבים אחרים, הוא לא צעד עם בני משפחתו הקרובה, אלא עם קבוצה של 23 חברים נחושים. בדרכם הקשה, הם נתקלו בשודדים סודנים, שגזלו מהם את כל האוכל והשתייה שהביאו איתם. חודש שלם הם נאלצו לשרוד על מעט צידה יבשה שהצליחו להכין מראש, כמו "דבו קולו" (בצק קלוי).
המסע הגיע לשיאו כשנתפס ונכלא. הוא הוחזק בכלא במשך שישה חודשים, שם חווה תנאים קשים מנשוא ועינויים אכזריים. הוא סיפר כי הסודנים היו "אכזריים מאוד". הוא נקשר בעיניים מכוסות ולא הורשה לאכול. התנאים המחרידים בכלא, לצד הבדידות המוחלטת, הם הדבר שזכור לו יותר מכל. איש לא ידע מה עלה בגורלו, והתחושה הזו של ניתוק ותלישות הייתה קשה יותר מהמכות והעינויים הפיזיים.
בכלא הוא היה עד למראות מזעזעים של אסירים שמתו ממחלות או מהתעללות, אך למרות הכל, רוחו לא נשברה.
בסופו של דבר, בגיל 40, הגיע הרגע המיוחל. הוא עלה על המטוס, לא מאמין למראה עיניו. הלב שלו התמלא בהתרגשות ובדמעות, והוא חש תחושה של הקלה ושמחה מהולה בעצב. הוא התרגש מאוד מההגעה לירושלים, אך גם חשב על כל מה שחווה ואיבד בדרך הארוכה והמפותלת.