עזבנו בלי לקחת כלום

"""עברתי את השואה כילד, אבל את האובדן של משפחתי חוויתי פעמיים"", כך אמר אברהם אבנרי, בשיחתנו בביתו בכפר יהושע. הוא נולד בשם אברהם צ'יבוטרו (שבישראל עוברת לאבנרי), בעיירה קטנה בשם קטנר, ברומניה, בשנת 1935. ""היינו רק 2 משפחות של יהודים. משפחת האופה ומשפחתי. אבי, לייב, היה סנדלר ואמי, זלטה, הייתה תופרת. יום אחד הגיע דודי עם עגלה וסוס, ואנו עזבנו את הכפר בלי לקחת כלום"".
עזיבת המשפחה הייתה בעקבות מלחמת העולם השנייה שכירסמה בחיי הקהילה היהודית ברומניה, ומשפחתו של אברהם העתיקה את מגוריה לחרלאו, עירייה בצפון מולדובה שם גר הדוד. ""הלכתי לבית ספר עם הגויים ולבית כנסת עם הרב שהיה מלמד אותי. הייתי שובב ויום אחד הרב סטר לי, והפסקתי ללכת אליו. בהמשך נעלמה מהעיירה כל נוכחות יהודית. החלטה הייתה לא לחסל את היהודים אלא לגרש"", מסביר אברהם. ""שוב דודי העמיס אותנו על עגלה ונדדנו בין הכפרים. אכלנו גלילי גבינה שהאיכרים מכרו בדרכים. כשחזרנו לעיירה הבתים היו נטושים ואת אבא לקחו למחנה עבודה שם הוא גם נפטר. אמי, זלטה, השאירה אותי עם אחותי הקטנה אסתר ונסעה להלוויה"".
את טעמו של יום הניצחון הוא זוכר עד היום. ""הצבא הרוסי הגיע לעירייה, ואנו עמדנו בצידי הדרך והם זרקו לנו סוכריות"", הוא משחזר. תום המלחמה הוביל לתקופה חדשה בחייו: ההכנות לעלייה לארץ. ""בכפר נפתחו מועדונים של התנועה הציונית, שם בילינו בלימוד עברית והכנה לארץ. אחי הגדולים, משה, שושנה, דוד, עודד, היו בהכשרה ועלו לפניי לקיבוץ עין חרוד. ערב אחד המדריך אמר לקבוצת הילדים שעברו הכשרה לעליה לארץ שילכו לבתים שלהם ויגידו להורים להכין פקלך, שזה חבילת בגדים, כי למחרת בבוקר לוקחים אותנו לפלסטינה. אמא שאלה אותי 'מה זאת פלסטינה?', ואמרתי שזו ארץ ישראל"".
אברהם עלה לארץ לאחר עצירה בקפריסין, במסגרת עליית הנוער כשהוא בן 11 בלבד והגיע לקיבוץ גבעת השלשה, שם התחנך. ""לימים נשלחתי עם סוס ועגלה לפתח תקווה התחנה המרכזית לאסוף 3 ילדים שיקחו אותם לגבעת השלושה. אחת מהן הייתה ניצולה מאקסודוס בשם טובה בליאק שהייתה בת 9. בתקופת המלחמה היא ברחה עם הפרטיזנים ביערות וכך ניצלה. היא הגיעה באונית מעפילים יחד עם אחותה ציפורה, והן נותרו לבד מהמשפחה שלהן. לימים אני וטובה נישאנו וזכינו לשלושה ילדים: גילית, אורלי וחנן"".
אברהם בנה את חייו בישראל, התגייס לצבא, ושירת בגבעתי. במאי 1973 עבר לגור עם משפחתו בכפר יהושע, שם עבד במכון תערובת עד ליציאתו לפנסיה. ""המושב נתן לנו בית"", הוא מסביר. לשאלתי כיצד התגבר על המלחמה שעבר השיב אברהם: ""עברתי את השואה כילד, אבל כשבגרתי חוויתי אובדן קשה נוסף. לפני 25 שנה אשתי חלתה. בעקבות חוסר תשומת לב לעובדה שהיא רגישה ליוד, מצבה התדרדר. במשך 15 שנים טיפלתי בה, אך מצבה התדרדר. היא נפטרה לי בידיים. עד היום אני מתייסר מהכאב והאובדן"". מאז ועד היום אברהם גר בכפר יהושע, כעת מוקף במשפחה שהקים ושנותרה לצידו."