מחנות העבודה הצילו אותי

כבר מגיל צעיר, ירדנה חוותה את הפחד שבמלחמה וילדותה נגזלה ממנה. היא מגדירה את עצמה כניצולת שואה ולא כשורדת שואה. ובאמת, יד המקרה היא שהצילה לא פעם אותה ואת משפחתה מגורל של מוות באושוויץ, גורלם של רוב יהודי הונגריה.

היא נולדה בשם תרזה לייפניקר ב-1937, להוריה מיכיי ואליזבט בעיר בקשצ׳אבה בהונגריה. באביב 1944, כאשר היתה בת שש וחצי, הגיע הכיבוש הגרמני להונגריה והמשפחה עברה לגטו בתוך העיר. כבר לפני הכיבוש הוחרמו מכשירי הרדיו של יהודים, וכך הם נותקו מהנעשה בעולם, ולא ידעו דבר על ההשמדה. בחודש יוני היהודים הועברו למחסן הטבק בעיר, שממנו נשלחו לכיוון מחנות ההשמדה בפולין. הם לא העלו על דעתם שהרכבות מובילות אל המוות. ירדנה ומשפחתה, ביחד עם משפחתו של אביה, עלו על רכבת שבניגוד למתוכנן שינתה את כיוון נסיעתה ליד גבול צ'כוסלובקיה, ונסעה דרך בודפשט אל אוסטריה. רכבת זו הגיעה אל מחנה הריכוז שטרסהוף באוסטריה, ונוסעיה חולקו לקבוצות עבודה שונות באזור וינה. משפחתה של ירדנה נשלחה לעבודה חקלאית עונתית בחווה, "שם עבדנו כולנו ילדים ומבוגרים, באיסוף תפוחי אדמה, קטיף פרג ועוד. כילדה נהניתי בטבע", היא נזכרת. עם בוא החורף הועברה המשפחה לעבודה במפעל לעיבוד עץ בתוך העיר וינה בו "התנאים והיחס של האוסטרים היו אנושיים. למעשה הצורך של האוסטרים בידיים עובדות הציל את חיינו", מספרת ירדנה.
באפריל 1945 שוחררה המשפחה ע"י חיילי הצבא האדום שכבשו את וינה. "החיילים פתחו את השערים, וקראו: 'עכשיו אתם חופשיים, אתם יכולים ללכת הביתה!', ובנוסף זרקו עלינו סוכריות", היא מספרת בחיוך. המשפחה הצליחה לחזור לעיירה, אך שם גילו שביתם נהרס מהפצצות, והם נאלצו להתגורר אצל ידידי המשפחה. בעיר נותרו יהודים בודדים, לאחר שכמעט כ יהודי העיר הושמדו. לאחר כשנתיים בעיר, בעקבות אנטישמיות, החליטה המשפחה לעלות לארץ ישראל. "אותי ואת אחי שלחו לבית ילדים מיוחד בו למדנו עברית והכינו אותנו לעלייה לארץ ישראל", מספרת ירדנה. "הייתה שם שליחה מקיבוץ גשר, שאמרה לי: 'יש לך עיניים כחולות כמו הירדן' וכך נתנה לי את שמי העברי - ירדנה".
במאי 1948, ירדנה עלתה לארץ עם אחיה, אברי, במסגרת "עליית הנוער". לאחר כשלושה חודשים במוסד "אונים", הצטרפו השניים לקבוצה אשר נקלטה והתחנכה בקיבוץ גבת. שם התקבלו ביחס חם, והקיבוץ הפך לבית. הוריהם הצטרפו מספר חודשים מאוחר יותר, וקיבלו דירה בעכו. הוריה, שכל עולמם התהפך, התקשו להתאקלם ולרכוש את השפה העברית. לקשיים אלו התווסף אובדן נוסף, כשאחיה של ירדנה נהרג בתאונה בצבא מספר שנים לאחר מכן.
ב-1959 נישאה ירדנה לאבי קצין, בן הקיבוץ, והם הביאו לעולם 4 ילדים מהם זכו ל-5 נכדים. היא עבדה שנים במטבח בגבת, למדה הוראה ולימדה כלכלת בית. בנוסף למדה תפירה, ועד היום מחזיקה מתפרת תיקונים לחברי הקיבוץ. ירדנה היא אישה חיונית ופעילה, השמחה מחייה ומקיבוץ גבת, אשר הוא בשבילה "טוב בדיוק כמו פעם". היא מסיימת בבבקשה לדור הצעיר "לא לחשוב על השואה כאירוע השייך לעבר בלבד, אלא אירוע שיש ללמוד ממנו גם היום".