דרכו של דוד

המסע של דוד אדמון מכיל נקודות ציון רבות שמעידות על הדרך הארוכה שעבר - מהתופת של מלחמת העולם השנייה בפולין ועד לחיים מלאי משמעות ויופי בארץ. תהיתי לעצמי מה דוד זוכר מהתקופה שצרבה את ההיסטוריה האנושית בדם ובאכזריות. דוד נולד בשנת 1938, וכשהיה בן 4 חודשים בלבד, אמו ברחה עימו ליערות בפולין, משפחה נוצרית שהכירה את משפחתם הסתירה את דוד ואימו במשך כשנתיים במסתור תחת ביתם. אחר כך הגיעו לעיר טשקנט שבאוזבקיסטן. אביו הצטרף מייד עם תחילת המלחמה לשורות הפרטיזנים, וכשהתאחדו בטשקנט היה חולה ונפטר זמן קצר לאחר מכן. מאוחר יותר, אימו של דוד נישאה בשנית ולהם נולד אחיו הקטן של דוד. "בחיים לא פגשתי נאצי", דוד מספר. בסיום מלחמת העולם השנייה, כשהותר ליהודים לעזוב את רוסיה, משפחתו של דוד הצטרפה לקבוצת יהודים שהתארגנה לעליה לארץ ישראל. היהודים התרכזו במחנה "שטייר" שבאוסטריה, בו שהו כשנה עד לעזיבת הבריטים את הארץ, מה שאיפשר את העלייה לארץ. את המשך המסע, חציית הגבול בין אוסטריה לאיטליה בהרי האלפים עשו ברגל. על המסע הארוך, דוד מספר: ״זה היה מסע רגלי שנמשך שבועיים ימים, בתנאים לא פשוטים. כ-200 משפחות עם ילדיהן יצאו למסע ארוך ומייגע". עם זאת, דוד זוכר את התקופה ההיא לטובה. בראייה של ילד בן 8, הוא מתאר זאת "כמו טיול ארוך", עם הרבה טבע וחברים איתם שיחק. באיטליה הגיעו למחנה "ברלטה", בדרום ליד ברי, בו היו ילדים, נשים וזקנים. הצעירים גויסו למלחמה בארץ. במחנה עצמו היהודים התחלקו לשתי קבוצות, אלו שיועדו לעלות לישראל, ואלו שרצו להגיע לארה״ב ומדינות אחרות. עבור משפחתו לא הייתה התלבטות, והם ידעו שברצונם לעלות לארץ. בהיותו בן 10, הוא ומשפחתו עלו על אניית מעפילים, הגיעו למעברת אגרובנק בחדרה ואח"כ ליפו. החלום להגיע לארץ ישראל כנראה האפיל על כל תלאות הדרך. גם היום דוד אוהב לטייל ברגל וכשאני שואל האם זה משהו שנשאר מהמסע הארוך מאוסטריה לאיטליה, הוא משיב: "אין לדעת". דוד הוא גם אומן בכל רמ"ח איבריו. הוא החל לצייר בכתה ג'. מאז ועד היום זהו מפלטו. ביתו מלא בציורים שאותם הוא שומר לעצמו לא מציג ולא מוכר. עבודותיו מבטאות את עולמו הפנימי העשיר והצבעוני של דוד, הילד שנולד למלחמה הקשה אך הצליח לצבוע את חייו בתקווה.
מסלול חייו של עובדיה בן אור, שונה מהסיפור המוכר של העולים ארצה. הוא  נולד ב-28 במרץ 1936 בירושלים, ורק בעודו בן שלוש עבר עם משפחתו לגור בעיראק. שם חווה כילד את הפרהוד, כינוי לטבח ביהודי עיראק שאירע ב-1941 בשל ההשפעה הנאצית על החברה ומוסדות הממשל של עיראק. "הבית שלנו היה הבית הראשון ברחוב, וכך מהגג יכלנו להשקיף על הפורעים", הוא נזכר ומשתף איך אביו שהיה נגר בנה קיר כפול במטבח ובו הסתיר את דברי הערך של המשפחה, וכן התקין מנעולים על דלת הכניסה בכדי למנוע את כניסת הפורעים. "כאשר קבוצת פורעים ניסתה להיכנס לרחוב, היינו מנסים לפגוע בראשון הפורעים בפגיעה ישירה של לבנה או בקבוק תבערה וכך להבריח את האחרים. כך שמרנו על הבית, הרחוב והשכונה", הוא משחזר. מעיניו של עובדיה משתקף הילד שהיה. ילד שחושש לביטחון משפחתו ומעריץ את אביו בשעה שהוא מסכן את עצמו, כדי להגן עליהם. בבוקר השני לפרעות, המשפחה ברחה לגור אצל קרובי משפחה בשכונה שהייתה מוגנת ע"י המוכתר. לאחר מאורעות הפרהוד, החל מסע הבריחה הבלתי לגאלית מעיראק לארץ ישראל. העלייה לוותה בעלייה המאורגנת במסגרת מבצע 'עזרא ונחמיה' שהיה מבצע להעלאת יהודי עיראק לישראל בשנות ה-50. "כבר בגיל 9 הייתי חבר בתנועה הציונית, ולמדתי על אירועי מלחמת העולם השנייה והשואה", הוא מספר. העלייה לארץ אופיינה בבריחת בודדים, ולכן אחותו ואחיו הגיעו לארץ ישראל לפניו ובמרץ 1951 עובדיה הצטרף אליהם. "את כל רכושנו וכספנו נאלצו להשאיר מאחור", הוא מוסיף. ״המפגש בארץ היה מרגש מאוד״, הוא משתף. לאחר קליטה ושהות במעברה, עובדיה הגיע לקיבוץ גת, אותו עזב לאחר שנה. עד גיוסו לצה"ל עבד בעבודות שונות לפרנסתו, ואת שירותו הצבאי עשה בחיל התותחנים כקשר החל משנת 1956. בשל הצטיינותו נשלח לקורס מורס שבסיומו נשלח עם הגדוד לאבו עגילה בסיני והשתתף במבצע קדש. עובדיה נדד בין קיבוצי העמק לאורך השנים בעקבות אהבותיו, ומצא בית בקיבוץ כפר החורש. הבית צנוע, מלא ביצירותיו של עובדיה משלל פעילותיו במועדון הגמלאים "סב-יום", שם הוא פעיל, יוצר ותורם לחיי הקהילה. בתמונה הוא מציג עבודת ריקוע נחושת שביצע כרפליקציה מוגדלת למדליית השלום, המסמלת את אופיו שוחר השלום. דירתו בקיבוץ היא צנועה ומלאה חום, ריחות בישול ואהבה. שאול טשרניחובסקי אמר כי ״הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ״, ואת נוף מולדתו וחייו של עובדיה ניתן לקרוא מכל קמט, מבט בעיניים וחיוך. בגיל 86 הוא זוכה לחיות ברוגע ונחת, לאחר שכל חייו ברח, לחם והתמודד עם החיים וכל מה שנקרה בדרכו.
חיים (מסעוד) בן חיים, יליד 1935 בטנג'יר שבצפון מרוקו הספרדית, לא דימיין שלאחר שיעזוב עם משפחתו בשנת 1950 ויעלה לישראל, הוא ימצא את עצמו חוזר כדי לסייע למוסד בהברחת יהודי צפון אפריקה. הוא נולד כבן זקונים למשפחה דתית בת 7 ילדים, ולמד בסמינר הרבני של טנג'יר שם רכש השכלה ברקע ארבע התרבויות – יהודית, ספרדית, צרפתית וערבית מוגראבית. באותן שנים טנג'יר הייתה תחת שלטון וישי הפרו-נאצי ולכן הוכר כניצול שואה. בגיל 11.5 היה לשליח ציבור בבית הכנסת של הישיבה, ונחשב לעילוי. הוא היה מועמד להישלח ללימודי רבנות בישיבה גבוהה בלונדון, אך מסלול חייו השתנה בעקבות החלטת משפחתו לעלות ארצה עם קום המדינה בשנת 1950. תחילה השתכנו במעברת רמת-ישי וב-1952 עבר לקיבוץ גבת ושם נשאר עד היום. חיים שירת בגבעתי, בצנחנים ובמודיעין והשתחרר בדרגת רב-סרן. לאחר שחרורו גוייס למוסד לעלייה ב' ונשלח ב-1957 למרוקו שם פעל בהברחת והעלאת יהודים לישראל מאוג'דה שבגבול אלג'יריה. על פעילותו לסיוע יהדות צפון אפריקה במחתרת והעפלתם לישראל קיבל תעודת הערכה והוקרה. בהגעתו לטנג'יר התייצב במשרד הפנים והוציא דרכון ותעודת זהות מרוקאיים, "אוצר" גדול, אותו מסר בשיבתו ארצה למוסד לשימוש בהכנת מסמכים מזויפים. בחזרתו ארצה מהשליחות הכיר באנייה את אאידה, עולה מארגנטינה, שנשלחה להכשרה עם גרעין תנועת "דרור". כעבור שנתיים נישאו ב-1960 בקיבוץ גבת שם נולדו ארבעת ילדיהם. בשנות השישים נשלח חיים בשליחות מטעם משרד הביטחון לאפריקה עם אשתו ושני ילדים, ועם חזרתם נולדו להם 2 בנות נוספות: מירי וכרמית.  חיים השתלם בחקלאות במדרשת רופין וסיים תואר ראשון בספרות עברית ומדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. במהלך לימודיו כתב את הספר "סבא שלמה מספר״-  סיפורים ששמע מפי אביו שלמה. בד בבד עם עבודתו בקיבוץ גבת בחקלאות ובמפעל "פלסטרו גבת" היה חיים מורה ומחנך בביה"ס התיכון האזורי "העמק המערבי" בקיבוץ יפעת. גאוותו של חיים על תפקידו כמרכז פרויקט הכשרת "נוער שכונות" בקיבוץ – קבוצת "כוכב". הקיבוץ קלט 20 בני נוער מכל קצוות הארץ, בעיקר ממשפחות הרוסות בעיירות פיתוח. המוטו שלו הוא :"לשקם ולא להעניש", והוא המשיך ללוות אותם גם לאחר גיוסם לצה"ל. בהיותו איש ספר משכיל מילא בקיבוץ תפקידים שונים ביניהם עריכת העלון המקומי. לקראת יום הולדתו ה-80 יצא חיים עם משפחתו לטיול שרשים בארץ הולדתו מרוקו. הם נחתו ברבאט ומשם נסעו עם מדריך צמוד לטנג'יר עיר הולדתו בצפון המדינה. שם עלו לקברה של אחותו הבכורה, אסתר, שנפטרה בדמי ימיה בהותירה שני ילדים קטנים. חיים טוען בגאווה: "אם יש לך את הכשרון והיכולת אתה יכול להתפתח ולהגיע רחוק ואין אפליה", וכך הגשים במעשיו ובחייו.