אחוות אחיות

שוש כהן ושפרה בן צבי נולדו להורים וישניה שרה ואלטר. ״ההורים שלנו נולדו בוורשה שבפולין״, שוש מספרת, ״כשהגרמנים נכנסו לשם, אבי היה ביערות בגבול הרוסי, בעוד שאמא שלי לקחה את דודתי לרכבת שנסעה למוסקבה. אמא שלי חיפשה עבודה ופגשה רופאה שהציעה לה לעבוד אצלה, ושם הצליחה לחיות במשך שנה. השלטונות שהסתובבו בעיר תפסו אותה בלי ניירות של אזרחית, ובאותם ימים מי שלא היה אזרח נשלח לסיביר - והיא נשלחה גם כן לשם. גם אבא שלי נשלח לשם באותם ימים. הם עבדו בסיביר ֿבמשך 5 שנות עבודות פרך ובקושי אכלו, אבל הם שרדו. כשנגמרה המלחמה, הם יכלו ללכת. אמא שלי איתרה בן דוד שלה וגרה אצלו לכמה זמן. אבא שלי היה בקומונה של יהודים שנאספו יחד ויצאו לעבוד, ואליה אמי הצטרפה".

אף כי קווי חייהם השיקו בפולין ובסיביר, רק שם, בקומונה הכירו הוריהן ותוך חודשים ספורים התחתנו. שפרה ממשיכה, ״הם נסעו ברכבת לכיוון איטליה על מנת לעלות ארצה. ככל הנראה אמא שלי כבר הייתה בהריון, ואחרי חודש נסיעה ברכבת החליטו לעצור את הנסיעה כי אמי החלה ללדת. אימי ירדה, מצאו שם מיילדת ונולדתי בתחנת רכבת בטמפרטורת מינוס 40 מעלות. איך שרדתי? אני לא יודעת. לאחר מכן הם רצו לעלות באוניית אקסודוס, אך לא הסכימו להם כי הייתי קטנה מדי".

המשפחה נאלצה להמתין במחנה עקורים בגרמניה, שם התכנסו כל היהודים הפליטים במחנה ענק. בזמן שחיכו לעלות, שוש נולדה. "הם ישבו וחיכו שם, עד שהגיע תורם לעלות", שוש מספרת, ״הגיעה אוניה ושטנו איתה לחיפה. בחיפה הפנו אותנו למעברה בשם פרדס חנה וישבנו שם. בת דודה של אמא שלנו עבדה בסוכנות, וכשגילתה את השם שלה ברשימות, באה ועזרה להם להגיע לקיבוץ גבת״.
על הזכרונות מהוריהן הן משתפות, ״שאלנו למה אין לנו סבא וסבתא או דודים, ההורים שלי לא היו מאלה שהסתירו. תמיד סיפרו לנו את האמת. הם היו אנשים מאוד שמחים. כשהיה מצחיק צחקנו, והייתה אווירה מאוד טובה בבית״.

החיים שהקימו משקפים את האופטימיות שמלווה אותן, ״ ההורים שלנו הם פליטים שהצילו את עצמם בזכות כך שברחו לרוסיה. כל אחד מהם שרד לבד בעולם. היה לנו מזל״. שוש מסכמת" ״אהבת המולדת מעניקה ביטחון עבורי, יש עמים שעלולים להיכחד ונכחדו גם בעבר". כיום שתי האחיות גרות בסמיכות זו לזו בקיבוץ גבת.