"ים של חול סביב, אך עדיין הציפיה להגיע לארץ ישראל ולגאולת המשיח פעמה בליבם״.

״משיח מגיע, זמן לעלות לארץ ישראל״ נלחשה השמועה מפה לאוזן בת׳ילא, כפר זעיר בקרבת צנעא שבתימן.
הייתה זו שנת 1940 כשמשה עדוי, אז רק בן 10, התחיל את המסע לישראל יחד עם הוריו, אחותו, שלושת אחיו וקרוב משפחה נוסף. הם לקחו את ספר התורה המשפחתי, העמיסו את מעט מטלטליהם על החמור ויצאו אל הדרך.
לאחר הליכה של ימים ארוכים במדבר הגיעו לעיר צנעא, שם לקחה המשפחה מונית כדי להגיע סופסוף למחנה המעבר לארץ המובטחת. ברם נהג המונית מסר אותם בידי שודדים, שגזלו את מעט כספם כדמי מעבר. במחנה המעבר הראשון בעיר לאחג׳, הציעו הבריטים 3 ריאל לאלו שישובו לביתם. קרוב המשפחה שאיתם, שלא עמד עוד בתלאות חזר לביתו.
המחנה הבא אליו עברו, היה מחנה של הג׳וינט. אלפי יהודים תימניים הצטופפו במבני קש, ישנים על שמיכות שפרשו על הרצפה, ניזונים מאוכל חדגוני ודל במיוחד, וסובלים ממכות כינים שלא הודברו למרות גילוח כל שיער הגוף מהגברים והנשים כאחד. ים של חול סביב, אך עדיין הציפיה להגיע לארץ ישראל ולגאולת המשיח פעמה בליבם. למעלה משנתיים חיו משה ומשפחתו במחנה זה.
והנה לבסוף הגיעה השעה, משה ומשפחתו עולים על שולת מוקשים בריטית שמורידה אותם בסואץ ומשם הם מגיעים למחנה בריטי עם חיילים אוסטרליים שליבם נכמר על מצבם העגום של העולים התימניים. החיילים האוסטרליים מעניקים להם מוצרי מזון וכלי טואלט, אך העולים אינם יודעים מה לעשות איתם. הם אינם יודעים כיצד לנהוג במגבות והפסטה נדמית בעיניהם כתולעים. רק כעבור יומיים בהם לא אכלו דבר, מבינים האוסטרליים את המצב והביאו להם קמח - עם זה הנשים ידעו להסתדר, וכך סופסוף זכו העולים לארוחה משביעה.
מהעיר קנטרה במצרים מגיעים משה ומשפחתו ברכבת החיג׳זית לעתלית ומשם לבנימינה, ו״זוכים לישון באורוות של סוסי הברון רוטשילד״, כמו שאומר משה. אולם החלום על ביאת המשיח הולך ומתפוגג וימים קשים עוברים על משפחת עדוי. בכל אשר הם פונים הם נתקלים בחומות, השפלה ועוני. הבטן מקרקרת ומשה אינו בוחל בשום עבודה או דרך להשביע את רעבונו, הוא אינו מחכה יותר למשיח, אלא עומל קשה כדי לשפר את מצבו. כשהוא כפסע מהתדרדרות, משלים משה לימודי חשמלאות ונגרות ומוצא עבודה המקיימת אותו ואת משפחתו הגדלה, אך בקושי. לאחר למעלה משני עשורים כחשמלאי ותפאורן בהצגות רבות, כשהוא לא מקבל העלאה במשכורתו אפילו פעם אחת, מחליט משה להצטרף לקיבוץ כדי להבטיח חיים טובים יותר לילדיו. גם צעד זה אינו קורה בקלות, ומשה מגיע בלוויית איש אמונו, מזכיר קיבוץ מנרה, עד סניף התק״ם בתל אביב כדי לשטוח את בקשתו להתקבל.
קיבוץ אשדות יעקב איחוד שמח לקבל את משה לחברות בשנת 1973, ומשה חי שם מזה 47 שנים עם אשתו ואהבתו רוזה. ארבעת בניהם של משה ורוזה גדלו באשדות וזכו לילדות מאושרת, כמו שאומר ערן בנם. משה עדיין עובד בנגריה שלו מידי יום ומקיים אורח חיים פעיל ובריא.