"תל קציר זה החיים שלי. לראות את הכנרת מצד אחד ואת הגולן מצד שני, מחמם לי את הלב".

דבורה אורטנברג נולדה בקריית חיים בשנת 1940. הוריה עלו ארצה שבע שנים קודם לכן מפולין במסגרת תנועת הנוער הציונית 'גורדוניה'. חמושה באידאולוגיה חלוצית, היא מחליטה להתגייס לנח"ל ואחרי תקופת הכשרה בכפר גלעדי היא מגיעה ביחד עם הגרעין שלה הישר אל תל קציר.
"למרות שהקיבוץ היה קיים כבר עשור, היו בו אז רק 30 חברים בסך הכל", היא משחזרת. בגלל שהוקם בשטח צבאי מפורז, סבל היישוב במשך שנים לאחר הקמתו מהתקפות של ירי והפגזות ממוצבי הצבא הסורי הסמוכים. "בתחילת שנת 1967 נפל פגז סמוך לביתי", היא נזכרת.
בגלל הקרבה לגבול, לנשות הקיבוץ אסור היה לעבוד בשדות החקלאיים. לכן, דבורל'ה, כך יכנו אותה חבריה, עסקה בעיקר בחינוך. כאשר מלחמת ששת הימים החלה, דבורל'ה הייתה אז אחראית על הפעוטון של הקיבוץ. "במשך כל המלחמה שהיתי עם 16 תינוקות במקלט, בלי ממש לדעת מה קורה בחוץ. חששנו מאוד שהסורים יכבשו אותנו", היא אומרת.
כשהמלחמה הסתיימה בניצחון ישראלי מוחץ הסקרנות דחפה את חברי הקיבוץ לעלות אל המוצב הסורי שהפציץ אותם במשך כל השנים. "כשנכנסתי למועדון הקצינים ראיתי לפתע ציור יפייפיה שצייר קצין סורי ובו רואים את עמק הירדן מופגז", היא מציינת ומדגישה שבציור גם מופיע הבית שלה בתל קציר. "כיום החלום שלי הוא שהריב היחיד שיהיה בנינו לבין סוריה יהיה על הציור", היא מציינת.
אחרי המלחמה תתמקד דבורל'ה בעיקר בחינוך ותעבוד כמורה בביתי ספר באיזור. כשיצאה לפנסיה היא הקימה ספריה וארכיון בתל קציר. "מה הקיבוץ עבורך?", אני שואל אותה. "תל קציר זה החיים שלי. לראות את הכנרת מצד אחד ואת הגולן מצד שני, מחמם לי את הלב".