״כשהיינו ילדים, למדנו בשיעורי ההיסטוריה על הקרבות האדירים במלחמת העולם. והנה כאן, בקיבוץ, עומד קצין אמיץ שלחם במלחמה ההיא ומספר לי חוויות משם״

אותות הגבורה, המדליות והעיטורים, נוצצים על חזהו של אליעזר בשן, כשהוא עומד בנשקיה הישנה של הקיבוץ, מוקף ברובים ומכשירי קשר. כשג'ניס - הפיליפינית שמטפלת בו ואני התחלנו לענוד אותם למעיל ה"שינל" הישן (תרומת ארכיון בית זרע), הבנו מהר מאוד שאין מספיק מקום לכולם. המגירות שלו מלאות בהם. מדליות מוזהבות מהצבא הרוסי לצד עיטורים של כבוד מצבא הגנה לישראל. כל חייו אליעזר היה מוקף במלחמות ובקרבות. כל חייו עסק בביטחון.

הוא נולד בשנת 1920 בווילנה שבפולין, בן בכור למשפחת בסון, והתבגר היישר אל תוך המלחמה המטורפת ההיא. את נעוריו העביר בהישרדות בלתי פוסקת: בריחות, הפצצות, רעב וקור, גניבת מזון כדי לשרוד וגניבת גבולות בדרך אל החופש. העולם שהכיר, היה בעיצומה של מלחמה נוראה. הישרדות הייתה אז "שם המשחק". אליעזר, עם החינוך והערכים שקיבל כנער בתנועת הנוער השומר הצעיר, הניסיון שרכש כיצד לחיות בחיק הטבע ובעזרת חושיו החדים, ידע להתמודד ולשרוד. בשנת 1942 החליט להתגייס לצבא האדום והפך לקצין בדיוויזיה הליטאית. חייל יהודי בצבא הרוסי. הוא השתתף בקרבות רבים בחזיתות השונות. אלפים נהרגו סביבו והוא שרד. הוא נפצע פעמיים ברגלו ואיבד עין אחת אבל – שרד. במלחמה ההיא מי שנשאר בחיים, ניצח.

כעת הוא ניצב מול המצלמה שלי, עיניו נוצצות כשהוא מספר לי בהתלהבות איך הדביק מוקש לג'יפ עם ארבעה קצינים גרמנים ו"הרים אותם באוויר". יש לו עוד המון סיפורים מהתקופה ההיא, שהיו יכולים בקלות להפוך לסצנות באיזה סרט מלחמה של שפילברג. הוא בן 99 אבל מוחו צלול והוא נמרץ ואופטימי. קשה לו לעמוד בלי ההליכון, אבל הוא לא מתלונן, גם כשאני נותן לו לאחוז בנשק ישן וכבד, ממש כמו אז במלחמת העולם, ומבקש ממנו לעמוד זקוף ו"לפקד על הכוחות המסתערים קדימה..."

בשנת 1946 לאחר שלוש שנים בתופת המלחמה, שוחרר מהצבא ועלה ארצה. אליעזר הגיע לקיבוץ בית זרע והקים בו את ביתו. כאן הוא מצא את אהבת חייו – נלי, ילידת בולגריה, שאיתה הקים משפחה לתפארת.
במלחמת השחרור דאג להחביא נשק בסליקים. במלחמות שבאו לאחר מכן, טיפל בהכנת המקלטים ועמדות ה"קיפודים" סביב הקיבוץ. במשך יותר מ- 30 שנה המשיך לעסוק בנושאים ביטחוניים בקיבוץ. כל זאת, במקביל לעבודתו בלול של בית זרע ואחר כך גם כמנהל ייצור בצמח תערובות. אליעזר היה המא"ז המיתולוגי של הקיבוץ.

מהרגע הראשון שפגשתי אותו לשיחה במסגרת פרויקט ה"אוטוגרפרס", היה לי ברור שאצלם אותו בתוך מחסן הנשק (נשקייה) של הקיבוץ. אני שייך ל"דור ילדי המקלטים" של שנות השישים. ימים ארוכים ולילות ללא שינה בילינו במקלטים ההם מתחת לאדמה, כשמעלינו נופלות קטיושות, וגם פוגעות בקיבוץ. אליעזר היה "המפקד של הקיבוץ". ליד הנשקייה היה מקלט המפקדה שלו ומשם פיקד על כל ההיערכות הביטחונית. משם הפעיל את הסירנות כשהייתה אזעקה ומשם תיקשר עם כוחות הביטחון. עד היום המקום נקרא "מקלט המפקדה של אליעזר". עכשיו הוא ניצב זקוף מול המצלמה, רציני ודרוך. מספר לי שכמעט ולא נותר אף אחד מבני גילו. כשהיינו ילדים, למדנו בשיעורי ההיסטוריה על הקרבות האדירים במלחמת העולם. והנה כאן, בקיבוץ, עומד קצין אמיץ שלחם במלחמה ההיא ומספר לי חוויות משם, משחזר את הרגעים בהם רק המזל בחר בו לחיים ולא למוות. אני מכוון את התאורה, מצדיע לו ומתחיל לצלם, מביט עליו ויודע שממש כמו אז בתוך התופת, גם עכשיו...אליעזר הוא המנצח.