המסירות שלה להנחלת ערכי דרך ארץ ומורשת לדור העתיד פועם בה עד היום, גם בגיל 95

נעמי נולדה בדגניה ב' בשנת 1924 להורים שעלו ארצה מרומניה. "בגלל שלא היה רופא באזור שלנו, כמה ימים לפני הלידה אימי לקחה עגלה ופרדות מהקיבוץ ונסעה לבית החולים בצפת", היא מספרת בערגה. נעמי, שהייתה מהילדים הראשונים של דגניה, זוכרת את תקופת הילדות מצוין: "זו הייתה תקופה נהדרת, הדברים היו פשוטים יותר". בתקופתה, החליטו להקים לראשונה בית חינוך משותף לכל ילדי עמק הירדן בדגניה א'.
כשהייתה בת 16 וחצי פרצה בקיבוץ מחלת 'הפה והטלפיים', ובשל כך האנשים שנכנסו אל הקיבוץ נדרשו לטבול את רגליהם בחומרי חיטוי. ליד עמדת הטבילה העמידו שומר צעיר בשם אפרים שעלה רק כמה חודשים לפני כן מאירופה. "למרות שבקושי הוא ידע עברית, על המקום התאהבתי בו", היא אומרת. האהבה הגדולה בין השניים גרמה לנעמי להתגייס בעקבותיו אל הצבא הבריטי. בעוד שהיא שירתה כמחסנאית טכנית, אפרים נשלח הרחק אל עבר תעלת סואץ. כשרצו להתחתן, נאלצו השניים לקבל אישור מהצבא. "התחתנו בדגניה ומיד חזרנו לצבא", היא נזכרת. כאשר נודע לה שהיא בהריון, רצתה נעמי לבשר באופן אישי לבעלה את הבשורה, ונסעה לבקר אותו פורט סעיד. "הנסיעה ארכה כמה ימים, אך זה היה שווה את זה", היא אומרת.
כשסיימה את השירות הצבאי, הלכה ללמוד בסמינר הקיבוצים הוראה והייתה גננת במשך 12 שנה בקיבוץ. במצטבר עסקה 35 שנים בחינוך ויצרה שיטות למידה וחווית לימודים המעשירה את הילדים. נעמי היא מחנכת בנשמה ומספרת שרגע השיא בחייה היה כאשר מונתה בפעם הראשונה למורה, על ידי המורה אהוב שלה שלימד אותה והפך למנהל בית הספר. "זאת הייתה כיתה א' ואני התרגשתי נורא. לרגל המעמד קניתי שמלה לבנה מיוחדת", היא מספרת. המסירות שלה להנחלת ערכי דרך ארץ ומורשת לדור העתיד פועם בה עד היום, גם בגיל 95.
בני הזוג אפשטיין גרו בקיבוץ עד גיל 60 ובעקבות חברים טובים, החליטו לעבור לטבריה. בימים אלו גרה נעמי במושב אלמגור לצד ילדיה ונכדיה בשלווה ובנחת, בביתה הפסטורלי שמעוצב בצבע תכלת האהוב עליה. "זה בגלל הכנרת", היא מוסיפה בחיוך. אם יש משהו שעולה בבהירות מהמפגש איתה הוא אהבתה האינסופית לעמק הירדן ולדור המקימים. בתום פגישתנו, נעמי סיכמה: "ראיינתם וצילמתם את אחרונת המוהיקנים של עמק הירדן", ובליבנו אנו יודעים שהיא צודקת.