הבית ליד המסילה

במעלה הגבעה, סמוך למסילת הרכבת, במקום שדקלי הוושינגטוניה נושקים לשמיים, מסתתרות חורבות מבנים עזובים – את סיפורם נותרו אך מתי מעט לספר. כשרוכב האופניים מתקרב לשער המתחם הוא חוזר למקום שנולד וגדל בו לפני כמעט תשעה עשורים: מחנה הכשרה ושיכון זמני, אשר הוקם בשלהי שנות העשרים עבור חלוצים שהגיעו לארץ לסלול כבישים, לייבש ביצות ולהקים מדינה. 'הפועלים' קראו להם, ועל שמם נקראה 'גבעת הפועל'.
עשרות שנים מאז ננטש המתחם אני מתהלכת עם חיים דיסטניק, יליד 1934, סביב בית הולדתו – מבנה חרב, עשבים שוטים צומחים במקום שהייתה רצפה, והוא מספר בעיניים מצועפות על ילדות מאושרת בעולם שהיה ואיננו עוד. "הנה, כאן עמד חדר האוכל ששימש גם אולם תרבות" הוא מצביע על חורבות מבנה אחר, "בכל שבוע הגיע אמן כלשהו להופיע בפנינו". הוא זוכר את שמואל רודנסקי ואת ברכה צפירה, ומישהו שנהג להביא פטיפון וגם ספריית תקליטים עשירה, ומוזיקה קלאסית שהתנגנה באוויר וצליליה התפשטו על פני כל הגבעה.
במשך כשבע שנים, בעת שהתגוררו במבנה הזמני, בנו הוריו את ביתם הקבוע. בכל יום לאחר שעות העבודה היו הפועלים מניחים לבנים - זו לצד זו, שורה מעל שורה, עד שהלכו ונבנו ועמדו בתיהם הפרטיים בגבעה ליד המחנה.
לכל מקום במושבה וסביבותיה הוא מתנייד על אופניים. בגיל שש כבר רכב עד למחצבה הגדולה שהקים וניהל אביו שנים רבות. זיכרונות ילדותו מפליגים למשחקי החוץ של ילדי הגבעה, להשתכשכות בנחל תנינים, שהיה אז נחל איתן ורחב ועצי ערבה סוככו על גדותיו, ולמחצבה ששבתה את ליבו והייתה לו למגרש משחקים. הוא הוקסם מהכלים הכבדים שמניפים סלעים עצומים ומזיזים הרים. חומרי נפץ ריתקו אותו. בגיל אחת עשרה כבר למד לרתך ולחרוט. הוא השתעשע עם נפצים ואצבעות דינמיט, והגניב ל'הגנה' כדורים שסחב לבריטים לאחר שרכש את אמונם.
הוא למד בבית הספר היסודי בבנימינה – שם למדו גם ילדיו ולאחר שנים גם נכדיו ונכדותיו שהן בנותיי שלי – ואחר־כך בפנימיית בן שמן בכפר ויתקין. וכשהוא מספר על משובות נעוריו ניצת בעיניו התכולות זיק שובב, וחיוך רחב נמתח תחת השפם המיתולוגי. הנער הארץ ישראלי ההוא מפציע מתוך הגבר שנושק לסיום העשור התשיעי לחייו, ועדיין מקפץ על אופניו.
לאחר שחרורו מהצבא התקבל לעבודה במחצבה כמפעיל ציוד מכני כבד. למעלה מארבעה עשורים, עד יציאתו לגמלאות, נהג לצאת מביתו לפני עלות השחר, לרכוב למחצבה, לטפס אל התא הקטן שבמרומי המחפר ולהזיז הרים.
זיכרונותיו שזורים בחיי המושבה כמו גם של המדינה. הוא מספר על חיילי המנדט הבריטי, על אצ"ל ועל לח"י, על פרעות הערבים ועל מלחמות ישראל. לפעמים, כשאנו משוחחים בסלון ביתו, הוא עוצר לפתע ומזדרז לשלוף תמונות מבין דפי אלבומים, ממעטפות, מתוך קופסאות אחסון, מעניק חיים לדמויות, למקומות ולמאורעות. הכול מתועד בקפדנות רבה. בגיל שבע קיבל את מצלמתו הראשונה, ומאז לא הפסיק לצלם – אנשים, אירועים, טיולים, את משפחתו, ואת כל ימי בנימינה מאז ועד היום. עם הקמת ערוץ הטלוויזיה הקהילתית הצטרף לצוות המקומי והשתתף ביצירת עשרות רבות של סרטים, כולם מתועדים בארכיון הפרטי העשיר שלו.
כשאנחנו יוצאים את המתחם הוא מתכופף תחת השער הנעול ומתקשה לרגע ליישר את גבו. אבל אז הוא ניגש אל האופניים שהונחו בצד, מדלג עליהן, מתיישב ומדווש במורד הגבעה.