פינת החי של אלי

אלי גלעד הגיע למושב משואה בשנת 1977. במושב חיפשו איש איגום כלים, אדם שיוכל לתקן טרקטורים וכלים חקלאיים ולקבל משק, ואלי נבחר למשימה. הוא עזב את שכונת הדר יוסף בתל אביב יחד עם אשתו דליה ובתם, שהייתה אז בת עשרה חודשים בלבד, ועבר לבקעת הירדן. בתחילת דרכו במושב גידל אלי ירקות, אך בשנת 1986 החליט לחולל שינוי משמעותי במשק והיה מהחקלאים הפרטיים הראשונים שנטעו תמרים בבקעה. כיום גידול התמרים הוא אחד הגידולים המזוהים ביותר עם האזור, אך באותם ימים היה מדובר במהלך לא שגרתי. "כל המקום הזה בבקעת הירדן הוא כמו משפחה", מתאר אלי את משואה, המקום שבו בחר לבנות את ביתו. "בתל אביב יש בניינים שאף אחד בהם לא מכיר את השני. פה כולם מכירים את כולם, שואלים לשלום, עוזרים אחד לשני. כיף לחיות פה". על אף האתגרים הביטחוניים שהאזור מזמן, אלי אינו מתרגש. "אנחנו כבר כל כך רגילים למצבים האלה," הוא אומר. "אנחנו חיים עם הערבים, אוכלים איתם ושותים איתם, נוסעים בכבישים בכל שעה שיש." לדבריו, דווקא השגרה היא זו שמנצחת בסוף. "אנשים מבחוץ לפעמים חושבים שהכול פה מתוח, אבל החיים ממשיכים – עובדים, מגדלים משפחות, וחיים ביחד." לצד השגרה אין שאננות. מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" שירת אלי כ-400 יום במילואים בכיתת הכוננות היישובית – שבה הוא ממשיך לשרת עד היום. "זה חלק מהאחריות שלנו למקום שבו אנחנו חיים," הוא אומר בפשטות. את דליה, אשתו, מכיר אלי עוד מילדות. השניים נישאו לאחר שהשתחרר משירותו בצה"ל, בסיירת אגוז, שבמהלכו אף לחם בסוריה. לזוג שישה ילדים – מרביתם מתגוררים בבקעה – 19 נכדים ונין חמוד אחד. כשנשאל מה היה רוצה שהנכדים יספרו עליו בעתיד, השיב בפשטות: "שהסבא שלהם הוא הסבא הכי טוב לכולם." זמן קצר לאחר מכן נכנסה אחת מנכדותיו לבית, ומבלי לדעת על השאלה שנשאלה קודם לכן, אישרה את דבריו. "יש לו לב עצום בעוצמות הכי גדולות שיכולות להיות," היאמגיעה אליה כדי לתרום את שיערן לפאות עבור חולות סרטן. "אני תורמת את התספורת והזמן שלי, 'מתלבשת' על המצווה" היא מתארת. בפועל, שמרית לא רק מחכה שיגיעו אליה, אלא גם נוסעת לימי התרמות שיער – באזור המרכז, בבסיס צה"לי ואפילו בחגיגת בת מצווה במהלכה החוגגת תרמה את שיערה. נוסף לתרומות השיער, מצאה שמרית דרך נוספת לנתב את עיסוקיה לטובת הסביבה. שמרית ובעלה הקימו יחדיו מסלול מוטוקרוס במטרה להפוך אותו לכלי טיפולי. את כוחו הטיפולי הם מכירים מקרוב. בנם, ילד מיוחד, אלוף הארץ במוטוקרוס, ונתרם רבות מהספורט הלא-שגרתי. גם יתר בני המשפחה הצטרפו לעולם הרכיבה. "יש לנו את אחד ממסלולי המוטוקרוס היפים בארץ" היא מתארת. "זה מביא עניין ואנשים מכירים ככה את הבקעה". שמרית שואפת להכניס את תחום הרכיבה הטיפולית לילדים. "אני יודעת כמה זה תורם" היא חותמת.