מסע של ציונות ואהבת הארץ

אלעד מזרחי הוא איש משפחה ואב צעיר, שביחד עם בת זוגו רותם בחר לבנות את ביתו במבואות יריחו שבבקעת הירדן. השיחה איתו מתגלגלת בנינוחות, ונראה שאצלו הדברים מתרחשים בטבעיות ומתוך דרייב פנימי עמוק. סיפור חייו מתחיל במושב קטן בהרי ירושלים. “נולדתי בחודש מאי 1991, בן בכור להוריי. בילדותי גרתי במושב אבן ספיר. ההיכרות שלי עם בקעת הירדן התחילה בנסיעות לכנרת דרך כביש הבקעה ובביקורים אצל דודתו של אבי במושב תומר. בשנים ההן הבקעה הייתה עבורי אזור של מעבר בדרך לצפון – שמש מסנוורת וחום שמאדה את הכול.” הביוגרפיה שלו, לדבריו, מורכבת משני מסלולי חיים מנוגדים. “נולדתי למשפחה חילונית במושב, עם מטען גנטי של התיישבות. בגיל עשר נחתך הרצף הזה: המסע של אבי אל הדת העתיק אותנו אל לב הקהילה החרדית בביתר עילית, ושם החלפתי את חולצת המושבניק בלימודי תורה ודת.” במשך כמעט עשור חי בתוך החברה החרדית, עד שבגיל 19 החליט לשנות כיוון. “חייתי בתוך המגזר קרוב לעשר שנים. בגיל 19 החלטתי לחשב מסלול מחדש. פשטתי את המדים החרדיים לטובת מדי צה"ל, ובתהליך ארוך של זיכוך ודיוק עצמי עיצבתי את הזהות שלי – אדם דתי ומאמין, מחוץ לגבולות המגזר שבו התעצבתי.” בשנת 2016 נישא לרותם, והשניים החלו לבנות יחד את חייהם. הם התגוררו תחילה ביקיר ובהמשך בחוות יאיר, אך המשיכו לחפש מקום שיאפשר חיים קרובים יותר לאדם ולאדמה. “יצאנו לתור את הארץ בחיפוש אחר המקום שבו נרצה להתיישב. אחרי סבב ביקורים ברחבי הארץ בחרנו לתקוע יתד במבואות יריחו.” כשאלעד מביט במסלול חייו, הוא רואה בו תנועה בין עולמות. “המסע האישי שלי נע בממד הרוחני מחילוניות לדת, ובממד הפיזי מהרי יהודה ושומרון אל הבקעה. אבל לכל אורכו שזורה בו ציונות ואהבת הארץ.” את החיבור שלו לבקעה הוא קושר גם לזיכרון ילדות. “בפס הקול של ילדותי מתנגן שירו של אברהם זיגמן ‘אלעד ירד אל הירדן’. זה היה שיר אהוב במשפחתי. הוריי העניקו לנו את שמנו מתוך מילות השיר – אלעד, ואחותי ירדן. לפעמים השיר עולה לי בראש בלי התראה – ‘אלעד ירד יקים הגשר; כמעשה אבות’ – ואז אני תוהה על החיבור המיוחד שנרקם ביני לבין בקעת הירדן.” את דרכם במבואות יריחו החלו אלעד ורותם בשנת 2020, בעיצומה של תקופת הקורונה. הם הגיעו עם שני ילדים צעירים, ומאז התברכה המשפחה בשניים נוספים. “עבורי הבקעה היא המקום שבו הנפש נרגעת. אני מעריך את ההון האנושי הנדיר ואת הניקיון והחופש. אנחנו חיים במרחב מיוחד – המדבר הצחיח נושק למרבדים ירוקים שמתעוררים בחורף, וביניהם פועם נחל ייט"ב בו יש קסם מיוחד. זה מקום שבו הירוק מנצח את המדבר בכל עונות השנה, חבל ארץ יפהפה שנותר שקוף עבור נוסעי כביש 90.” נקודת המפנה הגיעה במאי 2022. “התקבלה קריאה לעזרה – אבא צעיר עם ילדיו נזקק לחילוץ אחרי שמכוניתו הושחתה. עבורי הקריאה הייתה ברורה: ציונות וגאולת הארץ. האדמה והאדם מבקשים את תשומת ליבנו.” מתוך התחושה הזו נולדה בי היוזמה לפעול. יחד עם אנשים שאוהבים את הארץ הגינו מיזם קהילתי וקראנו לו “שישי ציוני”. התחלנו את המיזם בבקעת הירדן, “אנחנו מארגנים סוככים לצל, דגלי ישראל ומחצלות, יש אווירה טובה, נגינה ושירה, ומטיילים מוזמנים לבוא ולתור את הארץ. וכך התחיל המיזם, “ביום שישי, בסיום שבוע עבודה, הגענו לנחל ייט"ב לזמן של שהייה ובמקביל התחלנו גם לנקות את האזור. העבודה הייתה רבה, ובשישי שלאחריו יצאנו שוב. סביב הנחל התגבשה קבוצה קטנה של אנשים – אנשים שהציונות מפעמת בהם והם נכונים לעשייה. אחרי שנים שבהן המקום היה נטוש ומוזנח הוא הפך לפנינת חמד." במקביל לעשייה הקהילתית, אלעד מקדיש מזמנו גם לטיפוח מצפה 'הראל שרביט', שהקים לזכרו של חברו הטוב שנפל בעת מילוי תפקידו במלחמת חרבות ברזל. כשאלעד מדבר על הבקעה, הוא מתאר אותה בפשטות: “בקעת הירדן היא מרחב בראשיתי ונטול מניירות. השהות בטבע מזככת ומרגיעה את הנפש.” ולבסוף הוא מפנה מבט אל הדור הצעיר שגדל כאן: “תלמדו לאהוב את הארץ ואת האדמה. אני שואב מכך עוצמה ותקווה – מהדאגה לטבע ומהשמירה עליו, ומהאכפתיות כלפי החיים שסביבנו.”