מהולנד באהבה

כמו הרבה דברים בחייה של אוולין דרור, המסע לישראל וליהדות התחיל בהתנדבות. היא נולדה בחיטהורן שבהולנד. בשנת 1982 הגיעה לישראל להתנדב בקיבוץ מעגן שבצפון. לאחר תקופה נזכרה שפגשה בעבר שני ישראלים שטיילו בהולנד, ויצרה קשר עם אחד מהם, בשם מאיר. הוא הביא אותה למושב בקעות, ושם, במהלך עבודה משותפת בלולים, התאהבו. בשלב זה בחרה אוולין להתגייר ולהצטרף לחיק העם היהודי. תחילה עשתה אולפן עברית, ולאחר מכן עברה אולפן גיור בכפר עציון. את יום הגיור זוכרת אוולין כהקלה, לאחר שעמדה מול קשיי הרבנות שביקשה לוודא שאינה מתגיירת רק לצורך נישואים. "להתגייר בשביל להתחתן? בשביל זה יכולתי לנסוע להולנד", היא מסבירה. בשנת 1986 נישאה למאיר ואיתו הביאה שני ילדים לעולם – בן ובת. לאחר החתונה השתקעו במושב בקעות, שם המשיך מאיר לעבוד בלולים. במקביל, החלו לגדל כרמים – 32 דונם של ענבי מאכל. העבודה הייתה פיזית מאוד, אך גם הסתדרה עם ביקורי המשפחה בהולנד. בכל שנה, אחרי הבציר, טסה לבקר את הוריה ואחותה, וגם הם הקפידו לבקר בארץ מדי שנה ואהבו זאת מאוד. לאחר שהפכה לאם, החלה אוולין לעבוד כמדריכת נוער. כשנשאלה מה הייתה מביאה מהנוער ההולנדי לישראלי, היא מציינת שלא היה מזיק קצת יותר "נימוס ורוגע", ומנגד לנוער ההולנדי הייתה מביאה "יותר פלפל מהישראלים". היא המשיכה לתפקידי חינוך שונים: במתנ"ס, כרכזת מועדונית, כמורה מחליפה ועוד. המנוע של חייה הוא גם המוטו שלה: "ואהבת לרעך כמוך", החרות על צמיד כסף הנמצא על פרק כף ידה. אוולין אינה תמימה. "זה לא קל", היא אומרת, "זו משימה", אבל היא עומדת בה בגאון. אוולין ממשיכה ברוח ההתנדבות עד היום: היא רוכבת עם בוגרים בעלי צרכים מיוחדים בכפר עמק המעיינות ומבשלת לחיילים הפועלים בבקעה. בהתנדבות זו שותפים גם חברי האזור, התורמים אוכל. גם המושב מחזק את רוח ההתנדבות ומקצה תקציב ל"פינה החמה" לחיילים. במהלך המלחמה פעלה אוולין רבות במאבק להשבת החטופים: "שמתי במושב דגלים צהובים. זה לא שמאל, לא ימין – זה בעד החטופים". היא בחרה "לאמץ" ולהפעיל דוכן למען החטופים עופר קלדרון, אלון אוהל, ולבסוף רן גואילי ז"ל, שהושבו הביתה. על הפגנות בהן השתתפה סיפרה: "אני שואבת את הכוח מהאנשים הטובים שאני פוגשת במקומות האלו". שם אף חזרה לשורשיה ההולנדיים: "הכרתי שם חברה הולנדית שהכניסה אותי למועדון הספר ההולנדי". הפעילות ההתנדבותית של אוולין אינה עוצרת בגבולות הארץ. בעת ביקור בהולנד שמעה מאחייניתה על התנדבות שעשתה בגאנה ונרתמה. "הגעתי לכפר בלי מים, ושם, במשך חודשיים, עשיתי לילדים קייטנה". היא התרשמה מאוד מהפשטות: "יש לנו גג, אוכל, כמה חברים טובים – אז הכל טוב", היא מתארת, "אנחנו צריכים להיות שמחים במה שיש לנו". מאז המשיכה להתנדב גם בווייטנאם ובטנזניה, שם הייתה שלוש פעמים, אחת מהן כראש משלחת. בביקור האחרון בטנזניה סימנה את המטרה ההתנדבותית הבאה, כשבמשלחת היו שתי אימהות שכולות. "התקשרתי למשרד הביטחון, אמרתי להם שאני מעונימנה להתנדב למען המשפחות השכולות", היא מספרת. "זה יהיה הצעד הבא."