השליחות של ציפי ויוסי

סיפורם של יוסף (יוסי) וציפורה (ציפי) גרוס מתחיל בקיבוץ כיסופים בשנות ה־60. ציפי, בת הקיבוץ, ויוסי, שהגיע כילד חוץ, הכירו שם, התאהבו ונישאו כשיוסי עדיין שירת בקבע. בכיסופים ספגו את אהבת האדמה והקהילה שתלווה אותם בהמשך הדרך ושם נולדו שני ילדיהם הראשונים, איתי ולימור. בסוף שנות ה־70 הגיעו לבקעת הירדן כמשפחה צעירה, חדורי תחושת שליחות ורצון להעמיק שורשים דרך חקלאות ובניית משפחה. כילדים להורים ניצולי שואה שאיבדו הכל, ראו בעשייה בארץ ישראל המשך ישיר לסיפור המשפחתי. יוסי הכיר את הבקעה מתפקידו כמדריך חברתי מטעם התנועה הקיבוצית, ובמהלך שליחותו שמע מתושבי חמרה על קהילה צעירה ומתפתחת, מוסדות חינוך ושירותים קהילתיים משותפים. בשנת 1978 קבעו יוסי וציפי את ביתם במושב חמרה. החקלאות הייתה מרכז חייהם, ובחלוף השנים נולדו עוד שלושה ילדים: תדהר, לירון וצליל־אלי. יוסי מתאר את שנות ה־80 כתקופה מאתגרת כלכלית גם כשעוד הייתה תמיכה מוסדית, ומדגיש שהיום הפרנסה קשה אף יותר לחקלאים, ללא התמיכה. לדבריו, העבודה בחקלאות תמיד דרשה מאמץ גדול: "ציפי המשיכה לעבוד בשדות גם בחודש התשיעי, זה לא מקצוע לחלשים", הוא אומר, "אבל היינו נחושים, אהבנו את העשייה ואת החיבור לשורשים, ויש משמעות עמוקה לעשות כאן חקלאות ישראלית". בעקבות אהבתה לעבודה עם ילדים, ציפי השתלבה במהירות במושב. מאז הגעתה לחמרה עבדה בגנים עם הילדים הרכים, ובמשך עשורים חינכה דורות של משפחות בבקעה. רבים מכנים אותה "הסייעת של הבקעה". גם כיום היא ממשיכה לחנך, לתמוך ולהעניק מכל הלב, הילדים והילדות מחבקים אותה בכל מפגש או אירוע חברתי גם אחרי שבגרו והמשיכו במסלול חייהם. היא השאירה בהם חותם וערכים. יוסי, שבנעוריו בילה שעות במוסך הטרקטורים בקיבוץ והיה ידוע ב"ידי הזהב" שלו, הפך עם השנים למוקד ידע במכונאות חקלאית גם בבקעה. הוא הקים בית ספר לנהיגה בג'יפטליק, לימד בערבית שוטפת נהיגה בטרקטורים ובמלגזות את התושבים הערביים, ובמקביל הכשיר גם את ילדי הבקעה, כמעט כולם עשו אצלו רישיון טרקטור כדי לסייע במשקים. "זה חלק מהשליחות שלי", הוא אומר, "להצמיח דור אחרי דור של חקלאים צעירים שאוהבים את האדמה הזו". לצד העשייה והמשפחה, הם מזכירים גם רגעים קשים. המחבל שחדר למושב בשנת 2002 וביצע פיגוע טרור בו נרצחו תושבות המושב מירי אוחנה ז"ל ובתה יעל אוחנה ז"ל, וכן משה מקונן ז"ל, חייל מילואים ביישוב. יוסי השתתף בהגנה על המושב. בתחילת שנות ה־90 פנו לחקלאות אורגנית, עוד לפני שהתחום הפך לזרם מרכזי. יחד עם הילדים שתלו שתילי לימונית, סטיוויה וצמחי תבלין. "את הסטיוויה שלנו אף אחד לא הבין", מספר יוסי, "היו המומים מהמתיקות". באותה נשימה הוא מדגיש בגאווה שהיום, כשהם כבר מבוגרים, הבן לירון ממשיך את דרכם והפך את המשק האורגני למקום מיוחד ומוקפד, "חייבים לטעום את הזעתר שלו" מספרים. ציפי ויוסי עברו את שנות ה־70 לחייהם ונחשבים מעמודי התווך של הבקעה, אנשי התיישבות, חזון, חינוך ויצירה. הם חיים עד היום בחמרה, ולצידם שלושה מילדיהם עם משפחותיהם. בני המשפחה מקפידים על מפגשים יומיומיים, "לבריאות הנפש והגוף", ומתעקשים להמשיך לחיות כאן למרות האתגרים. בעיניהם, הפוטנציאל של הבקעה עדיין רחוק ממיצוי, ויש עוד דרך ארוכה.