הליידי של הבקעה

אפשר לכתוב טרילוגיה על הסיפור המשפחתי של סוניה בקשציקי ואפרים בעלה, מחלוצי מכורה. חלק מהסיפורים מצמרי שיער. סיפורים על מלחמות, בריחות, משפחות שנספו ומפגשים משני מסלול. אבל היא מדברת בשוויון נפש ובחיוך, כשם היא מספרת מה עשתה אתמול בבוקר.
סוניה מקבלת אותנו בביתה השקט והנינוח, ואפילו שהוא בית ולא בגד, הוא עושה לי הרגשה שהוא מגוהץ למשעי. אולי זה בגלל המפיות הרקומות המגוהצות שפרוסות על השולחנות - שבהמשך תספר שנרקמו בידי הזהב של חמותה, והן אלו שהצילו את חייה בשואה כשעבדה במחנות הגרמנים בתיקון בגדים.
זהו אותו הבית אליו סוניה ואפרים נכנסו לפני 49 שנה, ב- 13 ליוני 1973, יום העלייה למושב מכורה. ואם אתם מדמיינים זוג חקלאים מנוסים, אנשי אדמה וטבע שהגיע במזוודה עם סנדלים ומכנסיים קצרים, תדמיינו שוב. הם גרו בוילנה, שבליטא, "זו עיר מאד אירופאית" היא מספרת. וילנה היא עיר יפה ומטופחת, עם אקלים קריר של אזור הים הבלטי, תרבות מפותחת וקוד לבוש מוקפד ואלגנטי. "אני הייתי כל כך גברת, כל כך מגונדרת, אהבתי להתלבש ולצאת". אבל חמותה חלמה לעלות לארץ, "מאז המלחמה אז הייתה במחנות ורצתה להגיע לישראל", וב-1972 סוניה ואפרים עם בנם הצעיר, חמותה וגיסה אורזים מזוודות ובאים לערד. לשממה ולחום. "היה לי מאד קשה. הייתי בוכה ימים ולילות", היא נזכרת.
"אחרי שלוש שנים, בעלי נדלק שהוא רוצה לעשות חקלאות. ואני? איזה חקלאות? גם ככה הגענו מהעיר! הוא בכלל למד פיזיקה ומתמטיקה לפני העלייה. אבל היה לו חזון. בהתחלה רצה לעלות לסיני שם בנו חממות זכוכית לגדל עגבניות. באנו לשם, עמדו קרוונים הרוסים, ואמרתי, 'לפה אני לא באה! מה אכפת לי מהעגבניות שלך? זה רחוק, הכל חולות'. אפרים המשיך לחפש ושמע על הגרעין של מכורה. באנו לפה כמה פעמים, הגברים היו חלוצים ושיפצו את כל עשרים הבתים, ואחר כך עשו הגרלה. כל אחד משך פתק וקיבל בית", מספרת סוניה. זו הייתה העלייה למכורה.
הם הגיעו למכורה עם 2 ילדים שאפילו לא ידעו לדבר עברית. "אני באתי לפה עם שמלות ונעלי עקב. ליידי, זו לא מילה. מאופרת. טוב, מאופרת אני כל החיים, זה לא משנה", היא מספרת על השריד שנשאר מהגינונים של אותה ליידי. "חשבתי מה, אני צריכה לנעול סנדלים? להתלכלך פה בבוץ? נסעתי עם חברה מהמושב, לקנות 2 זוגות סנדלים. חילקו אותנו לשלוש קבוצות, נתנו לנו 2 דונם שטח אדמה. וככה התחלנו - מכנסיים קצרים, ויאללה, קדימה זורעים".
מאז אין ספור ירקות, מלונים, בצלים ובעיקר תמרים עברו תחת ידיה. כבר 30 שנה היא עובדת בבקרת איכות בבית האריזה בגלגל. "אני מכירה את כל סוגי וגדלי התמרים, אני מכירה את האיכות שלהם, את המחלות שלהם, הכל אני יודעת", והיא נותנת לנו לטעם זן בוטיקי, מתוק מדבש. בתמר הזה אני חשה כיצד המר והמלוח של הדמעות מתהפכים ונעשים מתוקים מדבש, כאן בארץ זבת חלב ודבש.