סיפור על שכול ותקומה

ב-6 באוקטובר 1973, עמוס קרן, אז חייל צעיר בבסיס חימוש נכנס ליומו הראשון בשירות הקבע. ברקע פורצת מלחמת יום כיפור ועמוס לא נפרד מאילן, אחיו הגדול והאהוב, קצין שריון המגויס למילואים. 3 ימים לאחר מכן, בקרב על הגולן, פגז פוגע בטנק בו נלחם אילן בעודו חשוף בצריח, והוא נהרג, רק בן 26. בשל הלחימה האינטנסיבית, עברו כמעט 3 שבועות עד שצה"ל הצליח לאתר את הטנק בערוץ נחל היהודיה ולהביאו לקבורה. המשפחה לא ידעה דבר על גורלו של האח בשלב זה. מותו עיצב במידה רבה את המשך חייהם.

עמוס, נולד בקדרון בשנת 1952, והיה מהילדים הראשונים שנולדו וגדלו כל חייהם במושב. סיפור ילדותו שוזר בתוכו את סיפורם של כל הילדים שגדלו כמותו במושב. "מלבד השעות במגרש הכדורסל, הילדים היו מבלים במחלבה, מנקים את המיכלים יחדיו, מסייעים להעמיס שקי תערובת לחקלאים המגיעים עם סוס ועגלה, מצטרפים אל נהגי הטרקטורים בשדות, הכל בחדוות הנאה ושיתוף", הוא מספר לי, ואני מפליגה איתו אל עבר מפואר של הישוב בו אני חיה.

רבקה ומנחם, הוריו של עמוס, הגיעו מיוגוסלביה ב-1938, בהמשך לחברות בארגון "תכלת לבן", במסגרתו עברו הכשרה חקלאית. בשנת 1949, חברו אל קבוצת מייסדי קדרון. משפחתו הייתה מעורבת מאוד בחיי המושב הצעיר – אביו כיהן כיו"ר הועד שנים רבות והיה מעורב בהקמת בית העם, בית הכנסת ומוסדות נוספים ובמקביל לעבודה במשרד החקלאות ייעץ בהתנדבות לחברי המושב. הם ניהלו חיי משק חקלאי שכלל בין היתר לול ביצים ופרדס.

בסיפורו אני מגלה כי נפילתו של אחיו, כמו גם מותו של אביו שנים קודם לכן, שינו את נתיב חייו והובילו אותו להחלטות לגבי עתידו השונות מאלו שתכנן. תחילה באשר לשירותו הצבאי ובהמשך לעתידו התעסוקתי והקריירה שבנה עבור עצמו, שהחלה מבחירה לעבוד בחברת אגרסקו בה עבד אחיו קודם לנפילתו. הוא בחר להישאר לגור במושב וסייע לאימו במשק הביצים המשפחתי עד לשנותיה האחרונות.

לאחר נישואיו לפרידה, בשנת 1977, גידלו גם הם את ילדיהם במושב בו נולד והיום נכדיו מהווים דור רביעי במושב. עמוס ממשיך את דרכה של משפחתו והוא פעיל בקהילת קדרון ומסור, בין היתר, לשימור הזיכרון. בתקופת הקורונה, בה לא יכלו חברי המושב להתאסף ולציין יחדיו את יום הזכרון לחללי צה"ל, ישב עמוס שעות ארוכות וערך סרטים אודות 19 חללי צה"ל תושבי המושב. הסרטים אפשרו לקהילה לציין יחד יום חשוב בתקופה בה כל אחד ספון בביתו ועבור רבים, להכיר לראשונה, את הסיפורים העומדים מאחורי השמות החרוטים על האנדרטה.

ברחבי המושב פזורים פסלים שפיסלה אימו, כיוון אליו פנתה לאחר נפילת אילן. לכל פסל סיפור ומשמעות והם חלק בלתי נפרד מנוף המושב. גם ביתו מעוטר בשלל יצירות אומנות שנוצרו על ידי אימו, בנו אורי ועמוס עצמו. נדמה כי כמו אימו, רבים במשפחתו מצאו באומנות נתיב לספר סיפור של רגש, ובכולם שכול, שמחה וזיכרון, החיים יחד בכפיפה.