מתי ומרים גרייבר

אהבת נעורים בת שבעים

1.png

כתיבה: אסתר בן זימרא

צילום: דור לובטון

הסיפור של מתי ומרים גרייבר נפתח כמו קלאסיקה רומנטית: שני ילדים ומושב קטן בארץ, בית אלעזרי, שבונה את עצמו יחד איתם. הם הכירו כשהיו ילדים. הוריהם היו ממקימי המושב ועסקו בחקלאות. "כשהגענו לא היה כאן כלום, אבא היה מבין אלו שבנו בתים וסללו כבישים בבית אלעזרי", מספרת מרים. גם אביו של מתי עסק בתחומים דומים: "הוא סלל כבישים והביא בלוקים לבנייה. אצלנו התמקדנו גם ברפת וגם בירקות".

לבני הזוג זיכרונות משותפים מהתפתחותו של המקום. מתי (מתתיהו), יליד 1941, עלה לארץ מברזיל כשהיה בן שבע. מרים (לבית מונצ'ק) נולדה בפולין בשנת 1946, ועלתה לארץ כשהייתה בת שנתיים וחצי. לבית אלעזרי הם הגיעו בערך באותה תקופה ומאז ועד היום קשרו בו את גורלם. הם למדו יחד בבית הספר במושב שהוקם בשנת 1951. "עד הקמתו למדו בני המושב בקריית עקרון הסמוכה. בית הספר בהתחלה היה קטן עם מעט תלמידים שלמדו בכיתות רב גילאיות. עם הזמן גדל בית הספר וחיי המושב פרחו. היינו חוגגים יחד את כל החגים במועדון של המושב, הייתה הצגה לכל חג. אם זה לפורים, לחנוכה, ליום העצמאות. בשבועות היה טקס של ביכורים", הם מספרים. גם הבסיס הצבאי בתל נוף היה חלק מהילדות: "כילדים ספרנו את המטוסים היוצאים והמטוסים החוזרים במלחמות כדי לוודא שכולם שבו בשלום. כשמטוס משלנו הפיל מטוס עוין ידענו על כך לפני כולם. ראינו אותו מבצע גלגולים ותמרוני ניצחון באוויר".

בשנת 1966 הם נישאו ואחרי אפיזודה קצרה של שנה בעיר רחובות, בגלל שחוו את המאמץ הכרוך בעבודת המשק, הם חזרו למושב. "הבנו שהעיר היא לא מקום בשבילנו", הם מסכמים. קרוב לשלושים שנים עומד מתי בראשה של קהילה תומכת לוותיקים של המועצה האזורית של ברנר, שנותנת את המענה לגיל השלישי, ברמה חברתית ותרבותית. מתי תרם את מאמציו למושב במישור נוסף: הוא עמד על כך שיוקם בית עלמין במקום, לאחר שגילה שנפטרים מהאזור נקברו בגדרה ובגדרון. זה היה מאבק שנמשך שנים ארוכות עד שבית העלמין נפתח בבית אלעזרי לפני כעשור. "בית אלעזרי מייצג את כל חיי," הוא אומר. "אני אוהב את החופש ואת הקהילה ומשרת אותה כל חיי".

מרים, בגיל 19, התגייסה לצבא, צעד שהיה נדיר במושב. משם המשיכה לשרת במשך 23 שנים במג"ב. "זה אחד הדברים הכי נפלאים לשמור על היישובים שלנו", היא אומרת. מעבר לכך היא התנדבה בקופת חולים בגדרה ובצח"י – צוות החירום היישובי. היישוב בשבילה הוא "נוף ילדות ואהבה גדולה".

מה שמיוחד בסיפורם של מתי ומרים הוא העובדה שהנתינה וההתנדבות העצימו והוסיפו לזוגיות שלהם שחוגגת מעל 7 עשורים. "זה נותן גם לקהילה וגם לנו" אומרת מרים. החוויות המשותפות שלהם, הנתינה בה הם עסוקים והאור שהם מפזרים, ייצרו קסם שקורן גם למרחקים. הם חולקים עוד כמה סודות של הבנה והערכה גם במקרים של חילוקי דעות ופרגון תמידי. כשתסתכלו להם בעיניים תראו שהחיוניות והאהבה לקהילה נוצצות שם עדיין. כנראה שיותר מהכל, מה שלימדו הילדים של בית אלעזרי הוא אהבת הזולת.

"בית אלעזרי הוא נוף ילדות ואהבת חיינו"

מרים התנדבה שנים במג"ב. "זה נפלא לשמור על היישובים שלנו".

מתי ומרים גרייבר

 
Gold logo.png