"שרה הייתה עמוד התווך בבית"

צילום: ספיר מטלו

"היינו בית של אהבה, שתמיד אירח שכנים וחברים של הילדים. שרה, אחת מתוך 12 ילדי המשפחה, הייתה עמוד התווך שלנו. היא הייתה מסורה לחסד ולעזרה להורים ולאחים הקטנים. בימי שישי שרה הייתה קוטפת פרחים שליקטה בשדות של צפת, ומגישה לאמא. היא תמיד הייתה מרעיפה חסד ואהבה כלפי חברותיה אשר ראו בבית שלנו בית שני", כך מספרת בלהה מימון, אחותה של שרה.
כל השמחה הזאת נקטעה ביום האסון. "אני זוכרת כמה היה חשוב לשרה לצאת לטיול. אבא לא רצה, והיא שכנעה את אמא ששכנעה את אבא. שרה לקחה שק שינה מהשכנים, בגדים, מימיות ואת כל תמונותיה, כנראה כדי להסתכל בהם עם חברות לפני השינה. מוקדם בבוקר, שכנה באה לספר לאמא, שהודיעו בחדשות שהייתה פריצה לבי"ס במעלות. אמא אבא ואחותי גדולה נסעו ברכב למעלות. הכניסו אותם למבנה במעלות כשכל הזמן מעדכנים בהתרחשויות. על שרה לא הודיעו כלום. אבא ואמא כבר הבינו וחזרו הביתה. רק מאוחר יותר הגיע גורם רשמי להודיע רשמית", בלהה נזכרת.
"היינו שכונה מאד מאוחדת והשכנים היו כמו משפחה. אחרי האסון אני זוכרת את הבלבול. לבית אחד הבן חוזר הביתה מהאסון ובית שני עצב שאי אפשר לשאת. כאב גדול נפל על ביתנו. אמא לבשה שנה שלמה שחורים, והייתה עולה כל שבוע לקברה של שרה. השנה הראשונה הייתה קשה מאד. אנחנו, האחים, החזקנו אחד את השני, אך ההורים היו שבויים בכאבם. אמא עד יומה האחרון נשאה את הצער, כשהיא מספרת בחודש האחרון לחייה , שדיברה עם שרה", משתפת בלהה בכאב.
יום אחד הודיעו למשפחה על החזרת החפצים שנמצאו במקום האסון, כולם היו מגואלים בדם ומחוררים בכדורים. "הייתי ילדה בת 12 ולא ברור איך אני זו שנכנסתי לחדר הזה. רציתי למצוא את כל תמונותיה, אך לא יכולתי לחפש, המראה היה קשה", נזכרת בלהה. "רק תמונה אחת נשארה לנו משרה, תמונת מחזור משנה קודמת. שרה גם אהבה לתפור ונשארה לנו שמלה אחת שתפרה. מסגרנו את השמלה הזאת".
לנכדה הראשונה שנולדה במשפחה קראו שרית, ואחריה הגיעו שרון ושרי, שנקראו על שמה שם שרה. "אני רציתי שבתי תקרא ממש שרה, ללא שינוי. ביקשתי רשות מאמא והיא הסכימה ואף שמחה על כך", משתפת בלהה. "עם כל הכאב והזיכרונות הקשים, אמא שלחה אותנו לאותו תיכון עירוני דתי, בו שרה למדה בה, אך המורות היו מגיעות אלינו הביתה כדי לדווח ולשוחח. להגיע לתיכון שוב אמא לא יכלה".
לימים בלהה נישאה למוני מימון, שהיה בעצמו ניצול מאסון מעלות, והוריה שבתחילה הרימו גבה, קיבלו אותו באהבה גדולה. "אני ומוני הקמנו משפחה גדולה ושמחה ויחד הבאנו לעולם 11 ילדים. זוהי התשובה לרוצחים השפלים, שלא בחלו בדבר והרגו נערים ונערות תמימים. 'כאשר יעננו כן ירבה וכן יפרוץ', כך מוני אומר. מדי שנה מגיעים אל מוני תלמידים מבתי ספר תיכוניים ומסמינרים, כדי שיספר מה שקרה. עם כל הקושי לחזור למראות הקשים כל פעם מחדש, אנחנו יודעים שחייבים לספר, ושחובתנו לא לשכוח".