"הוא היה נער יפה תואר"

כתיבה וצילום: ליאור טל

"הייתי בת 10 כשאחי יעקב נרצח באסון מעלות" מספרת מיכל לוי, אחותו של יעקב לוי ז"ל. המפגש עם מיכל הוא קפיצה בזמן, שמלקט זיכרונות ורגעים שאצורים בלב המשפחה. "אין לי הרבה זיכרונות משותפים עם אחי יעקב. הוא היה גדול ממני בשבע שנים. כאחותו הקטנה הסתכלתי עליו בהערצה. הזיכרון החזק ביותר שיש לי הוא מהבוקר שבו יצא לטיול ממנו לא שב. הוא נפרד מאימי ומאחותי ונתן לי מטבע של לירה שיהיה לי דמי כיס. המטבע הזה מהווה עבורי יותר מכסף", מספרת מיכל. על השולחן לפנינו פרוסות תמונות של הוריהם ביום חתונתם ושל יעקב אחי ז"ל – נער יפה תואר.
יעקב לוי, נולד בנובמבר 1957 בצפת. הוא בנם החמישי מתוך תשעת ילדיהם של אליהו ומסעודי לוי ז"ל אשר נולדו במרוקו, התחתנו בגיל צעיר ועלו לארץ מתוך זיקה לארץ ישראל וכמיהה לירושלים.
הקשר של יעקב לאחיו הגדולים היה הדוק והוא נהג לבלות איתם שעות רבות במשחק כדורגל בשכונה, בקטיף זיתים ופירות ומכירתם בעיר. אחיו וחבריו מתארים אותו כנער שקט וממושמע, יפה תואר וקשור מאוד למשפחתו ובמיוחד לאימו. בגיל 15 החל לעבוד עם אחיו ונהג לחסוך כסף כדי לסייע למשפחה לתשלום חובות כשהיו. בזמן מלחמת יום הכיפורים התנדב לעבוד בבית החולים וכשהיה חוזר הביתה, רצה למנוע מאימו את המראה של בגדיו המגואלים בדם, ולכן היה נכנס לשכנה להחליף את בגדיו בטרם נכנס הבייתה. במסגרת לימודי הנגרות הוא בנה את ארונות המטבח ואמר לאימו: "אימא, אל תדאגי לא ייחסר לך כלום בחיים'.
ליעקב ואחיו היה חלום לגדל פרות ברפת יחד, אבל החלום נגדע כעבור חצי שנה. "כמה ימים לפני האסון, ראיתי את יעקב במטבח וכולו מכוסה בפחם, לא הבנתי מה קרה, אולי זה היה סימן לעתיד לבוא", סיפר יוסי, אחיו של יעקב.
בתאריך 15/05/1974 הכול השתנה. לאחר השתלטות המחבלים על בית הספר הייתה ליעקב הזדמנות לברוח אבל הוא לא הסכים לעזוב את חבריו. "בזמן האירוע אף פנה אל המחבלים ואמר להם: 'תשחררו אותנו לאבא שלי יש המון כסף'. כשנודע על השתלטות המחבלים על בית הספר במעלות, אחי שמעון, שהיה חייל בתותחנים היה הראשון להגיע למקום והוא היה זה שזיהה את יעקב לפי הנעליים והתחתונים. פניו היו מלאים רסיסים", מספרת מיכל, "עם קבלת הבשורה המרה אבי נסע למעלות ואימי לקחה אותי למשטרה. הבכי והצעקות נחרטו בי עמוק. לא בטוח שהבנתי את המשמעות של המוות באותו זמן. התחושה הקשה של אוזלת יד השלטונות בטיפול בנו המשפחות היא הרגשה הקשה ביותר שמלווה אותנו שנים רבות וליוותה את הורי עד יום מותם. האווירה בבית אחרי האסון הייתה קשה, אבל בזכות התא המשפחתי הצלחנו להחזיק מעמד ולשרוד".
המשפחה פעלה להנציח את זכרו של יעקב ז"ל במספר דרכים, ביניהם תרומת ספר תורה לבית הכנסת "שבת-אחים" בכנען, בו אביהם התפלל. "בני המשפחה רואים ביעקב ז"ל גיבור וגאים בו מאוד, ועם החוויה הזאת אני רוצה שהם יגדלו", מספרת מיכל.