חגית ויואב קידר, נגבה

אהבה לאדם ולמקום

1.png

כתיבה: שירן רוקבן

צילום: שירן רוקבן

מספיקה פסיעה אחת לביתם של חגית ויואב קידר, ואני מרגישה הכי בבית שיש. לא רק בגלל עצי האגוזים, או השביל המכבד טבע־פרא, לא רק בגלל ריח המאפים של חגית, או חיוכו החכם של יואב – אלא גם וגם וגם.
הסיפור של משפחת ציזיק קידר מתחיל בשורשים בפולין בפרוץ מלחה"ע הראשונה, ממשיך בהתיישבות באמירים, בית אלפא, נגבה של פעם, ומגיע לגבעה אחת שבה הכול, והכול בה – גבעת תום ותומר. קשה להסביר משפחה כזו, זו משפחה שמרגישים. דמיינו עץ הכי ישראלי שיש, על שורשיו העמוקים המתאחדים לכדי גזע איתן ולו ענפים לכל עבר. אז הנה קצת על אותו העץ:
ב־1971 הם הכירו, יואב פּרוּד עם בתו סיוון, וחגית אימא לעדי הקטנה, שלא זכתה להכיר את אביה עודד כי נהרג בחאן יונס שבעה חודשים לפני שנולדה. לחגית ויואב נולדו עוד שלושה ילדים: שרון, שחר ותומר. המשפחה חיה את הארץ דרך אנשיה ושביליה, יואב מדריך טיולים, וחגית בין עבודה סוציאלית ללימודים, מגדלים בנגבה את ילדיהם בהומור וחכמה, בחברות והכלה. "כבר מגיל ילדות", מספר יואב, "הייתה טלפתיה בלתי מוסברת בין שחר לתומר". הקשר המשפחתי החזק ניבט מכל פינה בבית, מכל תמונה ומכתב, וכאלו יש בהמונים.
ספרו של תומר, המונח על השולחן, קורץ לי. אני לוקחת הפוגה קלה עם קפה ומאפה ביתי, פותחת את הספר, ומגלה ילד עם יכולת ביטוי פלאית, חוש הומור, ומלא אהבה. בכיתה ד', כשהתבקש לצייד ׳מקרר קסמים׳ במוצר אחד, ביקש כוס שמחה שיוכל ללגום ממנה כל אימת שירצה.
ב־4 בפברואר 1997 נחרץ גורלו של תומר עם גורלם של 72 חיילים נוספים שנפלו אל מותם באסון המסוקים. חברים ובני משפחה נאספו בביתם של חגית ויואב וחיכו לשחר, שקיבלה את הבשורה בשדה התעופה בבנגקוק. לכולם היה ברור שתומר היה אמור להגיע רחוק, הרי תומר חלם על מציאות אחרת – על שלום. הוא השתתף בסמינרים בארץ ובחו"ל, וטס גם לשוודיה לנאום בכנס יהודי־ערבי.
אני מתבוננת ביואב, אי אפשר לפספס את הטיפוס – יפה הבלורית והתואר למרות גילו והאירוע שעבר. "אחרי שתומר נהרג, רציתי לעשות משהו לזכרו ולא רציתי עוד אנדרטה שתיזנח בעוד כמה שנים. בחרנו בגבעה בנגבה, בינות המחצבות, שמסביבה אתר הפסולת", יואב מסביר. הוא פורט בפני את עשרות המכתבים ומאות הטלפונים, המוני הפגישות והלחצים, ואת נושאת הטנקים מקיבוץ יפתח שהעבירה את הסלעים שבחר, "הכול למען גבעה לזכרם של 73 הלוחמים שנהרגו, שבה רק צמחייה ארץ ישראלית, והיא מבוססת על ערכים ישראליים עתיקים של פשטות, צניעות, התנדבות, חריצות ואהבת הארץ", יואב מספר, והחיוך שלו בתום הדברים הללו ממיס לב. חגית מקשיבה ליואב והכבוד והאהבה שניבטים מפניה מאשרים את מה שמביעים כל המלל והתמונות, הצמחייה והבנות.
השלווה והרגש מציפים כשמתהלכים בגבעה התמה המיוחדת הזו, המלאה בפינות קסם. בין הרתמים כיסאות שירה בציבור עטופים באלות ובאלונים. זו פינה שמכבדת את הטבע, כי ׳הוא אדון המקום׳, ומאפשרת לך לפרוץ שבילים וללטף אותו בעוברך, "בדיוק כפי שחשו החיילים שלנו כשזחלו בשטח", חגית מסבירה בחיוך שקט.
יש חדש תחת השמש, מה שהיה שוב לא יהיה.

״לכולם היה ברור שתומר היה אמור להגיע רחוק, הרי חלם על מציאות אחרת – על שלום״

חגית ויואב קידר, נגבה

 
Gold logo.png