הקשר הצפתי

באותם ימים בהם אוכלוסיית צפת הייתה קטנה, החיבורים האנושיים התרחשו בעיקר בין כתלי הקהילה המקומית ובזכותם האווירה הפכה משפחתית.
במרומי הר כנען, שוכן ביתם של משה וחוה כהן, מוותיקיה של צפת. השנה חגגו השניים 65 שנות נישואין ועדיין הם זוכרים היטב את היום בו הכירו, באירוע בו לקחו חלק משפחותיהם השורשיות.
מקום מגוריהם הנוכחי, הוא בבחינת סגירת מעגל עבור משה, שלפני עשור שב אל הר כנען לאחר 74 שנים, וזיקתו אל המקום נשארה טבועה בו מאז.
אימו של משה, שרה כהן לבית הוטקס הלוי, נולדה בראש פינה לאב צפתי מדורי דורות. אביו יוסף כהן, כונה בשם יוסל דה שווארצה, בפני המקומיים והיה כפי הנראה נצר לשושלת כהני פשחור מבית המקדש, שהוגלתה לצפת.
משה נולד בחודש דצמבר 1932, בעיצומו של חורף צפתי וקר לתוך חמימותו של חג החנוכה. סבו צבי הוטקס הלוי, שהיה סופר של ספרי קודש, נהג לציין את תאריך ושעת לידת נכדיו, שחור על גבי לבן בסידור התפילה שלו. הוריו גרו בטבורה העתיק של צפת ברחוב ירושלים, עת חבקו השניים את מנחם בכורם ואת משה בנם הטרי. באותם הימים הגיעה מסינגפור לצפת יהודיה עשירה בשם שרה לוי, אשר נפשה נקשרה בצפת. היא נשאה עיניה להר כנען, שהיה הר טרשים קירח והחליטה להחיותו. היא רכשה את כל ההר ובנתה בית עבורה ועבור ביתה, בית מלון ועוד 10 בתים, שהציעה לתושבי צפת בסכום סמלי. היא הגדילה בחוכמתה ושכרה את שירותיו של מוכתר עמוקה, מחמד חיר, שהיה ראש כנופיות הערבים, למען יגן עליה מהתנכלויות הערבים. הוריו של משה נענו להצעתה ועלו אל מעלה ההר, מאפשרים לבניהם אורח חיים מודרני יותר. הבתים כללו חשמל ומים זורמים בברזים, מה שנבצר באותה העת מתושבי צפת, שנאלצו לשאוב מים מבורות הגשמים והשתמשו בנורות נפט.
הבידוד במעלה ההר, הקשה על שרה והביא לכך, שלא היה מי שיסייע בידה. יוסל הרבה להיות בדרכים, עת הסיע נוסעים וסחורות לכל הארץ ומחוצה לה. הוא היה לנהגה הראשון בצפת עוד בשנת 1922, כשהיה בן 17 ורכש מכונית מעודפי הצבא הבריטי. משיצא יוסל לעבודתו בדרכים, שרה נאלצה להתמודד עם הדאגה לשלומו בדרכים, כמו גם לילדיהם הקטנים.
כמעט שלוש שנים חלפו ושרה הרתה שוב. הריונה אילץ אותם לשוב לצפת העתיקה ולהיות בקרבתה של המיילדת רוחל דה בובל, שיילדה את אמנון, בנם השלישי של משפחת כהן.
יוסל שהיה נהג אוטובוס כחלק מחברת "אקספרס הגליל", הפך בהמשך חבר אגד וקיבל אוטובוס משוריין. הפרעות שהפכו עניין יומיומי, סיכנו אותו מאד. אך למרות זאת הוא נסע להביא אספקה אל העיר בחודשי המצור ואף סייע למחתרות וליהודים בלתי לגאליים, אותם העביר את מחסומי המשטרה הבריטית לישובי הצפון.
משה ואחיו גדלו תחת הפרעות והניכור, ששררו בינם לבין שכניהם הערבים.
ביולי 47' צפת חוותה טלטלה עזה, נוכח קבורתם של עולי הגרדום. משה שהיה אז בן 15, מתייחס להלוויה כאחד האירועים המשפיעים, שחווה בחייו. "הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, הבריטים הביאו את הגופות והכריזו עוצר, למרות זאת ירדנו עם אלונקות כדי לעזור. המראה של הרוגי המלכות במדים האדומים, שהולבשו לנידונים למוות, חרוטים בראשי עד היום".
הפרעות הלכו והחריפו עוד יותר לאחר כ"ט בנובמבר, עת החליטו האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי בארץ. באפריל 48' עת יצאו הבריטים מצפת, החלו תופסים את המשלטים חיילים מצבאות סוריה ועירק והחלו יורים בתותחים. משה הצטרף לתנועת המרי כבר בגיל 15 ונשבע אמונים לאצ"ל. האנדרלמוסיה חגגה ומערך הכוחות היה בלתי הגיוני, 2000 יהודים נגד 10,000 ערבים. בזמן מנוחת הלוחמים, משה כחלק מבני הנוער שהתפקדו, תפס פיקוד על העמדות ורץ מעמדה לעמדה דרך המרתפים. מי שסייע בסופו של דבר בהכרעת המתקפה, היו אלה כוחות הפלמ"ח מחטיבת יפתח, שנחלצו לעזרתם של לוחמי האצ"ל וההגנה והביאו לכיבוש צפת.
יש באנשיה של צפת משהו מיוחד ובפרט במשפחת כהן. ברבות השנים האב פתח משרד של תחנת מוניות יחד עם בניו וקרא לו "יוסף כהן ובניו". עד היום ולמרות שיוסל ושרה אינם בחיים, האחדות שהשרישו במשפחתם, הפכה דרך חיים ושותפים לה כיום גם הנכדים והנינים.
משה קשור בצפת אהבה עזה. "אם אני לא ישן בצפת אני לא נרדם, חסר לי האוויר שלה", הוא אומר. בכל הזדמנות הוא שר את מנגינתה מפעם, מחייה כל פרט ופרט ממנה והופך אותה ברגע לנחלת הכלל, בסיפוריו המרתקים.