האיש שנולד בבית הכנסת

תארו לעצמכם, שהדבר הראשון שאתם רואים, בשנייה הראשונה לחייכם הוא בית הכנסת הספרדי ע"ש האר"י הקדוש. אריה סימנה נולד ב- 28.11.1935 בבית הוריו שהיה צמוד לבית הכנסת ושרידיו עומדים שם עד היום. כילד צפתי טיפוסי הוא למד בבי"ס אליאנס וגדל תחת תחושת האיום הכבד מצד השכונות הערביות. כשבני דורו מתארים את שחרור צפת במלחמת הקוממיות, משהו מאיר את עיניהם ופניהם. המושג "שחרור", שלגבינו הוא אולי טריוויאלי, בעיניהם הוא יציאה משעבוד לאור גדול.
אריה מאוד קשור לבית הכנסת האר"י הספרדי ומתפלל רק בו. זהו בית הכנסת העתיק ביותר בצפת וקיים כבר מעל 500 שנה. אפילו רעידת האדמה הגדולה של 1837 הרסה רק את המבואה. כשבת צחוק נסוכה על פניו, מספר אריה כיצד כסף וזהב של שודדי ים שימשו לשיפוץ המבואה מחדש.
הוא מספר, בעיניים נוצצות, כיצד בקיר הדרומי שמעל ארון הקודש, בנו מגיני צפת עמדת הגנה מול השכונות הערביות ובכדי להגיע לפתח העגול שדרכו נכנסו לעמדה, בנו גשר מעץ מהתיבה שבמרכז בית הכנסת ישירות לפתח העמדה.
אריה הוא נצר למשפחה של ס"ט (ספרדי טהור) שהגיעו לצפת אחרי גרוש ספרד מכיוון מרוקו, אלג'יר, טוניס והתיישבו בעיה"ק צפת מזה דורות רבים. הוריו, ניסים ורוזה, גידלו חמש בנות לפני שנולד אריה בן הזקונים. אחיותיו: אהובה, עליזה, תקווה, רחל ולאה נישאו ועזבו את צפת ורק אריה המשיך את חייו כאן. אביו, שהרבה בנסיעות לארגנטינה, נפטר ונקבר שם.
בשרותו הצבאי בנח"ל השתייך לגרעין "שדמות" שייסד את קיבוץ עין גדי, שאז היה ממש על הגבול עם ירדן לפני מלחמת ששת הימים. סיפוריו הרבים נוגעים לימים שלפני קום המדינה, המצור והשחרור. בצפת הפך אריה לבעל עסק לעבודות חשמל וגידל שלוש בנות: ורד, הדר וסיוון ביחד עם אשתו יונה ז"ל, שהייתה אחות מוערכת ואהובה בקופת חולים. אריה מספר שהיא הייתה כה מסורה עד שבשבת אחת עלתה ברגל, ביחד איתו, לשכונה בהר כנען בכדי להזריק תרופה הכרחית לאיש דתי שלא היה מוכן שיחללו בשבילו שבת בנסיעה. הליכה ארוכה עם עליה תלולה שמצביעים על מסירותה עד בלי די.
אריה משתמש בהומור ובפתגמים בערבית צפתית שכחמישים מהם אסף ורשם בכדי שלא יישכחו. "אז בזמנו דיברנו הרבה בפתגמים ובחרוזים. לכל מצב היה לנו פתגם", הוא מספר וצוחק, כשכל פניו מאירות כאילו חזר עכשיו לימים ההם של שובבות נעורים.
היום אריה מתגורר בקצה הרובע היהודי מול השוק הערבי שלפני קום המדינה, ברחוב תרפ"ט שנקרא כך ע"ש אותה שנה ארורה שבה נערכו פוגרומים ביהודי חברון, צפת וירושלים ושנרצחו בהן 133 יהודים. גם בצפת נרצחו 18 גברים, נשים וטף בידי פורעים ערבים שחדרו לרובע, בדיוק מאותו מקום שהיום נמצא ביתו של אריה. אריה מזכיר בסיפוריו את הפרעות האלה כאילו שהיה עד להן למרות שנולד 6 שנים אחריהן. הן טבעו את חותמן על יהודי צפת והזיכרון הועבר לדורות הבאים.
אריה מקווה שצפת תישאר עם אותה רוח מיוחדת וסיפוריו, כמו גם סיפורי בני דורו ימשיכו להדהד גם בשנים ובדורות הבאים.