"זיכרון המלחמה היא מפעל חיי"

"אתה יודע מה התאריך היום?" שואל אותי יבגני. "כן, היום זה ה-22.6", אני עונה. "ומה קרה בתאריך הזה?", יבגני ממשיך לשאול. ואז נופל לי האסימון. מגירה במוח נפתחת ונשלף לי פרט טריוויה מהזיכרון. ב-22 ביוני 41' הגרמנים פלשו לרוסיה במבצע ברברוסה. כעבור כמה חודשים הגיעו לפאתי לנינגרד. יבגני היה אז רק בן 10, ילד בכור להוריו ואח לתינוקת בת כשנתיים. הגרמנים סגרו על העיר, אין יוצא ואין בא, והרעב השתלט על הכול. באותו השלב הרוסים הוציאו חלק מהילדים מלנינגרד, ביניהם את יבגני. הם הועלו לסירה רעועה ויצאו לנהר בעוד הפצצות הגרמנים נופלות לצידם. בנס אף אחד לא נפגע. במשך 3 שנים יבגני חי בבית יתומים ורק בשנת 1944 דודתו מצאה אותו והחזירה אותו לעיר.
כשחזר, נוכח לגלות שהוריו מתו במהלך המלחמה ואחותו התינוקת נפטרה בבית היתומים. דודתו גידלה אותו. כשהגיע לבגרות התגייס לצבא האדום למען זיכרון המשפחה שאיבד במלחמה. הוא שירת חיל התותחנים כ- 30 שנים עד לדרגת לוטננט. בשנת 1979 השתחרר מהצבא.
יבגני התחתן בשנת 1957 ונולדו לו שני ילדים: בוריס ומרינה. בשנת 1990 עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בצפת, שם נשארה לבנות את חייה גם בתו שכיום היא רופאת שיניים. יבגני זכה ל-2 נכדים ו-2 נינים.
כשאנו נפגשים אני מתרשם מהעוצמה שהוא משדר. הוא לבוש בקפידה ועל אף שירותו הצבאי הממושך וחזותו הקשוחה משהו, התרגשותו ניכרת. הוא שולף תמונות שלו כקצין בצבא כשהיה צעיר, של אנה, אשתו שנפטרה, ונראה שהוא מפליג בין זיכרונותיו הרבים, ולחלוחית עולה בעיניו. יבגני אינו מדבר עברית והשיחה מתבצעת בעזרת זוגתו לחיים, ריבה. שניהם התאלמנו והכירו זה את זו דרך המשפחות. מאז הם חיים ביחד בדירת שיכון בצפת. שניהם מתנדבים בארגון ניצולי השואה בצפת, וריבה משמשת כיו"ר. זיכרון המלחמה הוא חלק בלתי נפרד מעברם ומחייהם כיום. "בואו נצא ונצטלם ליד אנדרטת השואה שנמצאת ליד הבית שלכם", הצעתי. יבגני לובש ז'קט ועליו אותות משירותו בצבא האדום. כשסיימנו להצטלם הוא טופח על שכמי כהכרת תודה, ואני יוצא משם בתחושה אחת – האיש הזה גיבור.