"אני פועלת לקידום מודעות וקבלה עבור הקהילה הטרנסית ומאמינה שהעולם הופך לטוב יותר כאשר אנו מאפשרים לאנשים להיות נאמנים לעצמם"

צילום: קרן אור רוזנבאום

אני ג'ורג'ט כורי, נולדתי וגדלתי בירושלים, למשפחה ערביה-נוצריה. הייתי הילדה הצעירה ביותר בבית, גדלתי מוקפת באהבה. כבר מגיל צעיר נמשכתי לריקוד, אופנה ומשחקי ילדות עם חברותיי, והרגשתי שייכות רבה לעולם הזה.
מגיל קטן ידעתי שאני שונה, אך לא הכרתי את הקהילה הלהט"בית. הרגשתי שייכת יותר לקבוצת הבנות בסביבתי, והיה לי טבעי להשתלב ולהתנהג כמותן. ככל שהתבגרתי, התחיל בלבול סביב הזהות המגדרית שלי. החברה החלה להגדיר אותי כבן ולצפות ממני להתנהגות מסוימת, אך אני הרגשתי אחרת מבפנים. בגיל 12–13 התחילו לנסות לשנות אותי, להכתיב לי איך להתלבש ולהתנהג. תחושת הפער הזו הייתה קשה ומבלבלת. חברי הילדות שלי ידעו מי אני והעניקו לי חופש להתנהג בטבעיות, אך מול אנשים זרים נאלצתי להציג חזות שונה כדי להימנע מפגיעות. זה יצר מציאות מורכבת שבה הייתי צריכה להשתלב ולהגן על עצמי בו זמנית.
בגיל 15 פניתי ללימודי סַפָּרוּת, שהיוו עבורי שער לגילוי עצמי. לאחר מכן, הכרתי חברים מהקהילה שהכירו לי את עולם הדראג. מגיל 16 התחלתי להופיע כדראג קווין. אמנות הדראג הייתה דרך לבטא את עצמי באופן יצירתי ולהתחבר לזהות האמיתית שלי ולמצוא קהילה תומכת. ברחוב אנשים הגיבו בדרכים שונות - חלקם היו סקרנים, חלקם זלזלו, וחלקם ניסו להעליב. אך אני אף פעם לא הסתתרתי. הרגשתי גאווה להיות מי שאני, ולא הסתרתי את העובדה שאני שייכת לקהילה הגאה. אני מאמינה שכל אדם צריך את החופש להיות מי שהוא באמת, ללא פחד וללא צורך להתאים את עצמו לציפיות החברה. אני פועלת לקידום מודעות וקבלה עבור הקהילה הטרנסית ומאמינה שהעולם הופך לטוב יותר כאשר אנו מאפשרים לאנשים להיות נאמנים לעצמם.
היציאה שלי מהארון הייתה יחסית קלה, לא כי לא היו קשיים, אלא כי ידעתי שאני נחושה להיות מי שאני. מצעד הגאווה בירושלים היה חג בשבילי. הייתי מסתובבת בגאווה בשכונה, למרות שהסביבה ראתה זאת בעין לא טובה. נלחמתי על עצמי ועל הזהות שלי. כשעברתי לתל אביב כאישה טרנסית, לפני שעזבתי, ישבתי עם החברים מהשכונה וסיפרתי להם שאני עוזבת והופכת להיות מי שאני באמת. חלקם צחקו, חלקם לקחו את זה ברצינות, אבל בסופו של דבר—אני מי שאני.
כשיצאתי מהארון ושיניתי את הופעתי, הרגשתי חופש גדול. התחלתי ללבוש בגדים נשיים יותר, הארכתי את שיערי, טיפחתי את הגבות והתאפרתי. כנערה, למדתי סַפָּרוּת ואיפור, וזה העניק לי כלים לבטא את עצמי. לא תמיד היה קל—לעיתים המשפחה הגיבה בתהיות, ולעיתים החברה בחוץ תקפה אותי. היו מקרים שבהם אנשים ניסו לפגוע בי מילולית או פיזית, אך עמדתי על שלי, תמיד עשיתי את מה שאני רוצה ולא נתתי לפחד לנהל אותי.
היום אני חיה את חיי כאישה גאה, עובדת, לומדת, ומלווה נשים טרנסיות אחרות בתהליך שלהן. אני מנטורית במערך עו"ס טרנס של עמותת מעברים, מנחת קבוצות, מורה לריקודי בטן, מאפרת, ומאמינה גדולה בכוח של קהילה. אני מאמינה שלכל אחת ואחד מגיע לחיות את חייו באותנטיות, באהבה ובקבלה. לא משנה מה החברה חושבת—אנחנו לא פנטזיה, אנחנו בני אדם. מגיע לנו זוגיות, קריירה, וחיים מלאים. הכי חשוב? להאמין בעצמנו, לדאוג לחלומות שלנו, ולזכור שהשינוי יגיע—כי אנחנו כבר בדרך.
אני מאמינה שכל אדם צריך את החופש להיות מי שהוא, ללא פחד וללא צורך להתאים את עצמו לציפיות החברה. אני פועלת לקידום קבלה עבור הקהילה הטרנסית, ומאמינה באהבה וקבלה עצמית. חשוב להבין שאנחנו לא רק "פנטזיה" או אשליה של החברה—אנחנו נשים אמיתיות, ויש לנו מקום וזכות לאהבה, זוגיות, קריירה והגשמה אישית. העולם הופך לטוב יותר כאשר אנחנו גאים בעצמנו ולא חוששים להיות מי שאנחנו באמת.