"את הפיגוע בבר נוער לא אשכח"

"את הפיגוע בבר נוער לא אשכח"

שיחת טלפון שקיבל עודד כצמן באמצע הלילה שינתה את עולמו. "זה היה מוצאי שבת. אני זוכר שקיבלתי טלפון מיושב ראש האגודה, מייק האמל ז"ל, שמזעיק אותי לבית האגודה. אני שומע בחדשות על קרב יריות והתקפה על בית האגודה. כשאני מגיע למקום אני רק רואה משטרה מאגפת את כל הבניין ומבין שקרה אסון גדול. נרצחו שני חבר'ה מתוך הבר נוער, ואחד מהם, ניר, היה המדריך שלנו שהכרתי באופן אישי. היה אבל גדול וצער גדול על מותם ועל פציעתם של האחרים. האירוע הזה היה טראומתי עבור כולנו".
משהו נסדק בערב הזה. מצד אחד תחושת הסכנה, הפחד וחוסר האונים למעשה טרור מחריד, ומצד שני הרצון לאחות את השברים, לרפא אף כי לא ניתן יהיה לשכוח לעולם. עודד, בן 61, גר בתל אביב כל חייו והיה פעיל במשך שנים בניהול האגודה וייצוב מצבה הכספי. "היו ימים ששילמנו על מצעדי הגאווה מתרומות, עוד בטרם הרשויות לקחו חלק בכך. באותן שנים חשבתי שהגיע הזמן לגייס כסף לטובת האגודה, וארגנתי תערוכת מכירת תמונות אליה תרמתי גם מאוסף האומנות שלי עד היום אני מאמין ופועל למען הקהילה שלנו, ולמען היכולת שלנו לחיות את חיינו".