"צלקות וניצוצות": אראלה למדן מציירת געגוע

ד"ר אראלה למדן, בת קיבוץ נגבה, חגגה לאחרונה את יום הולדתה ה-85 — אך רק בשנים האחרונות גילתה את הציור כעולם חדש. היא משתתפת בחוג ציור של המועצה, ומעידה כי: "גיליתי את הציור כטכניקה מופלאה, שמרחיבה את זוויות הראייה שלי על העולם סביב. מאז שאני מציירת אני רואה את הירוק של העצים בשפע של גוונים. העננים בשמיים מתגלים בפניי באינסוף גוונים של לבן, אפור ואפרפר. בהתפעלות רבה אני רואה צבעים שונים של אישוני עיניים, המוסיפים יופי לבני אנוש".
אראלה היא אשת חינוך בעלת דוקטור לסוציולוגיה חינוכית, כיום מאמנת ומטפלת ב-NLP שמצאה דרך מיוחדת לשלב בין אמנות לטיפול. היא מאיירת ספרונים אישיים שמוענקים במתנה בימי שמחה, בהם בעלי חיים מבקשים חוזקות וסגולות מבעל השמחה. "זה נורא משמח, סבתות מזמינות לנכדים".
אך לצד השמחות, יש גם כאב. המלחמה הביאה את אראלה לצייר את דמויותיהם של אלו שלכתם שבר את לבנו לרסיסים – החטופים. "את עודד ליפשיץ ז"ל הכרתי אישית, ולקחתי את האובדן שלו קשה מאוד", היא משתפת. "ציירתי את הקקטוסים שלו בוכים וכתבתי: היה שלום, עודד ליפשיץ".
את שירי, אריאל וכפיר ביבס ז"ל אראלה לא הכירה אישית – אבל מותם הנוראי לא הרפה ממנה. "לא נרגעתי מהאסון של שירי ושני הגוזלים המתוקים האלה, הג'ינג'ים. בכיתי עליהם ולא הפסקתי לצייר אותם. פשוט לא הפסקתי".
באחד הציורים נראית שירי כשאריאל וכפיר על כתפיה, מעוטרים במילה "סליחה!" ובכלניות אדומות. הציור הופיע בתערוכה "זוכרים מקום" במועצה, כחלק מסדרת ציורים שאראלה קראה לה "צלקות וניצוצות".
"רציתי לחלוק כבוד ליצורים האנושיים שחוו זוועות כאלה, ולמשפחותיהם ולידידיהם הנושאים בליבם את הכאב", אומרת אראלה. מעשה האמנות היה עבורה פעולה של ריפוי והרגעה, והיא מקווה להעביר תחושה דומה למי שיתבונן בציוריה.