הגבורה של עוז: לזכרו של סמל עוז ארדי

עוז שמואל ארדי, בן קיבוץ חצור ובוגר תיכון "צפית", נולד בשנת 2004 להוריו עידן ויעל, אח לפז, יערה ואגם. עוז היה נער טבע – חי ונשם את השדות ואת החקלאות, את האדמה ואת הקהילה. בן קיבוץ שגדל על ערכים של שותפות, תרומה ואהבת האדם.
"לעוז היו מלא שמות חיבה", מספרת אמו יעל, "עוזיקי, עוּזה, גואל ועוד". הוא היה מוקף תמיד. לכל מי שהכיר אותו הייתה תחושה שהוא החבר הכי טוב של עוז. בכל פרויקט ובכל מסיבה הוא היה הראשון להתנדב, הראשון להקים, האחרון לסגור. הנתינה שלו הייתה עצומה.
עוז אהב לעבוד – בחקלאות, בשדה עם טרקטורים ועם כלים כבדים, ולא היה אתגר שירתיע אותו. בקיבוץ הוא היה העובד שכל הענפים מייחלים אליו: בהתחלה במשק החיות, ומשם במסלול ישיר לגד"ש. הוא קילטר, חרש, דיסקס, זרע ודישן, והכל עם חיוך מאוזן לאוזן. כשחבריו רק קיבלו את הרישיון לטרקטור, עוז כבר היה קוצר וקוטף על הקומביינים הכי גדולים ומפקד על התאילנדים. תמיד יודע את העבודה, בקיא בכל חלק ובכל בורג ותמיד נכון להסביר וללמד בסבלנות אחרים.
בנעוריו היה פעיל מאוד בקהילה ובפרט מתנ"ס המקומי. הוא לקח חלק בכל פעילות, טיול או חוויה, תמיד מוביל ותופס עמדת אחריות: על הצ'יפס בגיחה, על הקשירות ברפסודיה ועל הסולם בצוות תאורה. עוז תמיד הראה שאפשר לסמוך עליו, לא פחד מאתגרים ונדלק ממשימות שלאחרים לא היה סבלנות אליהן כלל. נוסף על כך היה עוז מדריך בתנועת השומר הצעיר והיה מושא להערצה של חניכיו.
במהלך לימודיו בתיכון "צפית" הפגין בגרות, חריצות ואחריות. הוא התחבר בטבעיות ובקלילות עם חברים מכל הקיבוצים והמושבים, והם מספרים עליו שתמיד הלך עד הסוף בכל מה שעשה. אף שהלימודים לא תמיד היו בראש סדר העדיפויות – קודם כל הטרקטור והעבודה בשלחין, החברה, המשפחה והחברים – הוא התחבב על כל המורים ובלט בקסמו.
כשהתגייס לצה"ל בחר לשרת כלוחם בחיל ההנדסה הקרבית, גדוד 603. בהמשך עבר הכשרה כחובש קרבי ושימש כחובש פלוגתי, תפקיד שדרש מסירות מוחלטת. משפחתו מספרת שכילד עוז פחד ממחטים, אך נדמה שתחושת השליחות והרצון לעזור גברו על כל פחד – ועוז נעשה לחובש מיומן ואמיץ. הוא מילא את תפקידו באחריות ובמקצועיות יוצאת דופן תוך אהבה גדולה לחבריו לנשק, והספיק לעזור בקרב ואף להציל חיים.
עוז נפל בקרב ברצועת עזה ב-14 בדצמבר 2023. הוא השתתף לא פעם בקרבות אמיצים בגזרת דרום הרצועה ופעל כדי לסייע לפצועים תחת אש. הוא הקריב את חייו תוך הצלת אחרים כשמטען הוצמד לנמר"ה שבה ישב. הוא היה בן 19 בנופלו, שלושה שבועות לפני יום הולדתו העשרים.
בדבריהם עליו הדגישו חבריו ומפקדיו את אישיותו הנדירה – הלוחם השקול, האכפתי, זה שלא מוותר לעצמו ולאחרים. הם מספרים איך הוא תמיד היה זה שדואג לפק"ל קפה, תמיד שומר על המורל הגבוה של חבריו ודואג לרווחתם ככל שהיה ביכולתו. באירוע "המסגד" של פגיעה במסגד עם הרבה חומרי נפץ, עוז היה הראשון שנתן את הפקודה שהצילה הרבה חיילים: "להדליק פנסים אדומים", ובין הראשונים שהתעשת ותפעל את האירוע, טיפל בפצועים בגוף ואף באלו שהיו בהלם מהפיצוץ העז. אפילו בצד הלחימה נשא בלבו תמיד את החטופים ופעל להשבתם. בהתכתבות האחרונה שהייתה לו כחצי שעה לפני שהוא נהרג, הדבר היחיד שעניין אותו זה לדעת: “מה עם החטופים?”. כשם שחי, כך ממשיך עוז להכות שורשים בליבם של אוהביו. איש צעיר שנשא שם גדול – עוז, ועמד בו בגבורה.

לביבות הגבינה של עוז
כשעוז היה ילד קטן, הוא היה עומד על כיסא ועוזר לאמו להכין את המנה החביבה עליו לביבות גבינה. ככל שגדל ונהיה עצמאי, החל להכין און בעצמו וחילק באהבה לכולם. אתם מוזמנים לצלם את המתכון ולהכין את הלביבות לזכרו של עוז:
מצרכים:
2 ביצים
3 כפות קמח
גביע גבינה לבנה 5% (250 גרם)
שקית סוכר וניל
כף סוכר
מעט שמן לטיגון
הכנה:
מערבבים את כל המצרכים ביחד.
משמנים מחבת בעלת ציפוי מונע הידבקות במעט שמן ומחממים מעל להבה בנונית.
יוצקים כפות מלאות מתערובת הגבינה למחבת.
מטגנים עד להזהבה משני הצדדים.
מגישים את הלביבות כפי שהן, בזוקות באבקת סוכר או עם סירופ שוקולד או מייפל.